בכורי שלמה חלק א קנד

לרמב"ח המשתחוה לקמת חטים מהו למנחות למה נקט דווקא קמת חטים הא שעורים נמי כשר למנחת העומר ולימא המשתחוה לקמה סתם ותהוי שעורים נמי בכלל למנחת העומר ולפי דברי דייקא דווקא קמח חטים דשעורים לעומר הוי מצוותה משעת קצירה ואז אם באנו לדון עליה קודם שנשתנה ל"ש כאן שינוי כלל ע"כ מדייק הש"ס קמת חטים מהו למנחות דבסתם מנחה דנין רק משעת נתינה לכלי שרת ואז אשתני. ואף דבשעורים נמי הוי מנחת סוטה דהוי רק משעת נתינתה לכלי שרת כמו בסתם מנחה מ"מ נקיט הש"ס מלתא דפסיקא קמת חטים כדי שלא תהוי בכלל שעורים למנחת העומר

דברי ידידו דו"ש וחפץ הצלחתו ומברך אותו ואת כב"ב שיחיו. הקטן מרדכי צבי הלוי איש הורוויטץ

סימן מ

ב"ה יום ה' בחודש אייר שנת תרל"ח לפ"ק אזארקאוו

הרים ישאו שלום לכבוד יד"נ ומחו' ה"ה הרב הגאון המפורסם. גביר נכבד. נודע לשם ולתהלה מגזע הקדושים. איש האשכולות. צדיק ונשגב. נ"י פ"ח עה"י כו' כקש"ת מו"ח מרדכי צבי הלוי איש הורוויטץ. שליט"א. לפני שמש ינון שמו

אחדשה"ט כמשפט ליראי ד' ולחושבי שמו

קבלתי יקרת מכתבו היקר לי מפז רב. שמחתי לראות משלומו הטוב ומשלום תורתו בעזה"י. והנני נותן למר תשואות חן אשר שם עינו הבדולח עין בקורת על קונטרסי פע"ה. ושמחני בפלפולו הנחמד. והנני להשתעשע עם מעכת"ר בשעשועי אהבת תורה

א) מה שכ' כ"ג להשיג על מה שכתבתי בקונטרסי (אות ק"ג) ראיה לחילוקי מדברי הפרישה (בסי' י"א) ועל זה השיג מר דשאני בפשתן תלוש דפסולין לציצית משום דבע"ז אסור כל מה שאתה מהווה ממנו הרי הוא כמוהו וכיון דנאסר הפשתן שוב אין לו היתר כיון דחל עליו שם ע"ז תו לא פקע מיניה עכ"ד. אולם לפענ"ד אינו השגה. דראייתי מדברי הפרישה הוא רק למה שהעלתי דמה שכתב הרמב"ם דהמשתחוה לקמת חטים מותרים למנחות ורק דאסור לגבוה משום דמאוס דכיון דהוא מחובר מותר להדיוט. מ"ה מהני ביה נשתנה. אבל במקום דהאיסור הוא בעצם ולא מצד מאוס אז לא מהני נשתנה. וע"ז הבאתי ראיה מדברי הפרישה דהא דמהני נשתנה הוא מצד שהוא מחובר דוקא. דהא כ' הפרישה דהמשתחוה לפשתן תלוש פסול לציצית. ולולי דברי הפרישה היינו יכולים לטעות דאין החילוק כלל בין מחובר לתלוש. רק אפילו המשתחוה לחטים או פשתן תלושים גם כן הדין דמותר להדיוט כיון דהוי שינוי גמור מקמח לחטים. והוא מין אחר לגמרי. ולא דמי להמשתחוה לבהמה צמרה פסול לתכלת ולציצית משום דלא הוי שינוי גמור. דחזותא דצמר עדיין על החוטין וכמ"ש המג"א שם (בסי' י"א) לחלק כן או מדזה הוי רק שינוי החוזר. דיכולים לעשות מהחוטין צמר כמ"ש המפרשים. אבל לעולם אין החילוק אם הוא מחובר או תלוש. והיינו יכולים לטעות דמיירי מע"ז של נכרי דמהני ביה ביטול. וכמו דאמרינן בע"ז (דף מ"ז) בעי ר"ל המשתחוה לדקל כו' באשרה שביטלה כו' למצוה מהו כו' עכ"ל. ואז אינו עומד לשרפה ולא שייך ביה כתיתי מכתת שעוריה. והיינו אומרים דמה שכ' בש"ע המשתחוה לפשתן נטוע כשר לציצית לאו דוקא פשתן נטוע דה"ה בתלוש כיון דמיירי מע"ז שבטלה. אבל ע"ז שלא בטלה היינו יכולים לטעות דאף בנטוע פסול. מ"ה הבאתי דברי הפרישה שכתב דבפשתן נטוע דוקא אבל בתלוש פסול א"כ מוכח דמיירי אף בע"ז שלא בטלה ואפ"ה במחובר כשר וע"כ הסברא כיון דבמחובר אינו נאסר להדיוט ורק מצד דמאוס הוא אסור ואין איסורו בעצם מ"ה נשתנה. וממילא מוכח היכא דאיסורו בעצם לא מהני נשתנה. ומיושב השגתו

ב) ומה שכ' כ"ג בתירוצו על הרמב"ם בה' איסורי מזבח (פ"ד ה"ז). והעלה דעבודת המנחה אינה מתחלת משעת טחינתה רק מעת נתינתה לכלי שרת ואז כבר נשתנה מכמות שהיה בשעה שנעבד עכ"ל הזהב. לכאורה יש להעיר בזה מדברי התוספתא דטהרות (פ"א) וז"ל ומנחות שלא קדשו בכלי אינם לא כקודש ולא כחולין אלא כתרומה. הובא להלכה ברמב"ם ה' אבות הטומאה (פי"א הי"ג). רק שבתוספתא הגירסא משובשת יע"ש בכ"מ. א"כ במנחות י"ל דאף דהשינוי בא קודם זמן שנתקדש בכלי מ"מ יש לו עכ"פ קדושת תרומה כנ"ל וי"ל דג"כ נפסלה משום מהב"ע. דדנין עליו בעוד שלא נטחן וכמו שהיה בשעה שנעבד. אולם צדקו דברי מעכת"ר. דלמנחה א"צ הטחינה לשמה ורק אחר שנעשה סולת לוקחו למנחה כמ"ש הרמב"ם בה' מעה"ק (פי"ב הכ"ג) כל המנחות טחינתן והרקדתן בחוץ כו' יע"ש. נראה מזה דבשעת הטחינה עדיין חול הן. לזאת פשוט דמה דקתני בתוספתא הנ"ל דמנחות שלא קדשו בכלי הם כתרומה. היינו עכ"פ אחר הטחינה שהם סולת שאז ראוי למנחה וכמ"ש הרמב"ם בהל' מעה"ק (פי"ג הי"ב). סדר הבאת מנחה כיצד מביא אדם סולת מתוך ביתו בקלתות של כסף כו' שהוא ראוי לכלי שרת כו' עכ"ל. נראה דדוקא כל זמן שהיא ראוי' למנחה דהיינו שכבר היא סולת רק מפני שלא קדשו עוד בכלי מ"ה עכ"פ יש לו קדושת תרומה דומיא מה שכ' שם דחלות תודה ונזיר שלא נשחט עליהן את הזבח דהוי כתרומה. וג"כ היא דחלות תודה ונזיר שג"כ הם ראוים למנחה רק שמחוסר שלא נשחט עוד עליהן את הזבח. וצדקו דברי מעכת"ר אשר עבודת המנחה אינה מתחלת משעת טחינתה. ויעי' במג"א (סי' תס"ט) משבועות (דף י"א) ובחת"ס (חא"ח סי' קמ"ג) שביאר דבריו שרוצה לומר שם מבואר שאפילו הקדיש סלת למנחה ממש עדיין לא קדש קדושת הגוף עד דקדש בכלי שרת יע"ש שהאריך בזה

ג) הנה בשו"ת בשמים ראש (סי' רמ"ג) העלה בנידון דידיה בסחורה שנשתמש ממנה לע"ז ונשתנה ועשה ממנו פרוכת לארון הקודש. וז"ל חדא דאף שלא אסרה התורה מאוס לגבוה וגרע מהא דקמה דאף שאין מחובר נאסר מ"מ מאוס. ואף שטחנן ועשה בהן שינוי הרבה יותר מתקון למדת פרוכת כו' עכ"ל. ונפלאתי הלא מבואר ברמב"ם הל' איסורי מזבח הנ"ל דהמשתחוה לקמה חיטין מותרין למנחות כיון דנשתנה. אלא היה יכול להביא ראיה ממשתחוה לבהמה צמרה פסול לתכלת אף שנשתנה וצ"ע

ד) ומה שכ' מעכת"ר וז"ל אבל בהא דהמשתחוה לבהמה צמרו פסול לתכלת דל"ש בזה שינוי כיון דבגדי כהונה מצות עשה בעשייתן כמ"ש הרמב"ם בה' כלי המקדש וצריך עשייה לשמה וצביעה נמי צריכה להיות לשמה כמנחות (דף מ"ב:) דאפילו בציצית בעינן צביעה לשמה דילפינן מבגדי כהונה וכיון דאנו באנו לדון לענין בגדי כהונה על הצמר בעוד שלא נשתנה ואז הוא בפסולו ל"ש שינוי כלל כו' עכ"ל דמר. הנה דבריו מיוסדים על אדני פז ושפתים יושק. אולם בכל זאת יש להעיר בו. אף דפשוט למר דדעת הרמב"ם ז"ל דבגדי כהונה מ"ע בעשייתן וצריכים לשמה. ולדידי לכאורה צ"ע. אף שברמב"ם ה' כלי המקדש (פ"י ה"ד) כתב וז"ל מצות עשה לעשות בגדים אלו ולהיות הכהן עובד בהן שנאמר ועשית בגדי קודש ואת בניו תקריב והלבשתם כתנות עכ"ל. ומזה דן כתר"ה שגם העשייה היא המצוה כמו בציצית שצריך לעשות לשמה. אולם נראה עיקר כוונת הרמב"ם דהמצוה היא הלבושה אבל לא העשייה. תדע דבספר המצות לרמב"ם כ' וז"ל מצוה ל"ג היא שצוה הכהנים ללבוש בגדים מיוחדים לכבוד ולתפארת ואז יעבדו במקדש כו' וכבר בא בספרי שלבישת בגדים אלו היא מ"ע. כו' עכ"ל. יע"ש שמאריך בזה ולא הביא כלל עיקר גדול דגם עשיית הבגדי כהונה צריכה לשמה. והיא מ"ע. ויעי' ברמב"ם בחלק א'