בכורי שלמה חלק א קנג

גדולים שלא לברך בשום פעם על אתרוגי קארפו שהיא עכ"פ ספק ברכות [וכפי שהסכים הט"ז בסי' תרמ"ט סק"ד בסוף דבריו שהקיל ליטלו כל ז' בלא ברכה] אמרתי לו הלא החוטף ברכה מחבירו אחז"ל שמשלם עשרה זהובים ואתה איבדת את הברכות מיד לוקחי האתרוגים וגם גרמת להם ברכה לבטלה ועוד תבקש ליטול שכר משלם. והנני להודיע דבר יקר בענין זה מה שכתוב עדות נאמנה בספר ברכת משה שהעיד שבשנת תקס"ט לא היו נמצאים בריוח אתרוגים אחרים זולת אתרוגי קארפו והגאון בעל חמודי דניאל ז"ל לא מצא רק אתרוג מקארפו. ובעיר הוראדנא לא נמצאו אז אתרוגים אחרים. ותיקן הוא ז"ל שמצד ספק ברכות יברכו שלא כמטבע הברכה הנהוגה רק ברוך רחמנא כו' אשר קב"ו על נטילת לולב. ובקרוא הגאון מהר"ם סופר בעל חת"ס ז"ל את דברי קונטרסו וטעמו של הגר"ד ז"ל הוטבו דבריו מאד בעיניו ובמכתב כתוב בחודש סיון שנת תקפ"ו כתב שכן עשה גם הוא ז"ל הלכה למעשה כ"כ שם צד כ"ח עכ"ל. מזה נראה שגאוני ארץ עשו הלכה למעשה שאתרוגי קארפו חשבו לברכה לבטלה ושהמה ספק מורכבים

יד) ואמנם כנודע אשר הי' כבד להביא ענין כללי כזה שיתעוררו כולם יחד במה שנתחזק בהיתר ע"י סוחרי אתרוגי קארפו המצויים בכל מקום ובפרט לפירוד הדיעות אשר כל רב בעיר השורר בביתו ישאל גם הוא כשאלת בני אפרים למה הלכת ולנו לא קראת. אשר הענין הי' נדרש עבודה רבה לבוא עם כל חכמי דורינו בעצה אחת ולערוך מכתבים ביחוד לגדולי הרבנים להתיעץ אתם. אשר אז הוא תתקיים. ובפרט שהיה כמעט בלתי אפשרי להוציא מכח אל הפועל ע"י מכתבים שיסכימו כולם כאחד ושיתעוררו לחקור על תוכן ההכשירים אשר זה נודע כעת לכל ועל דוב ההרכבה שנתרבה ביחוד בדורינו ובפרט מעת שניתן ההכשירים רק ביד היוונים וכנזכר. ולזאת אמרתי אשר באיזה אופן שיהיה אין אנו בני חורין להשמיט לגמרי מזה ואחרי אשר עלתה בידי לחזק לבב איזה מגדולי הרבנים להיותם הראשונים לאסור בעירם ואשר פירסמו בעלי מכ"ע העבריים את דעתם ואם כי לא הפיקו רצון מאתי להתיצב בכ"ע בדברים הנוגעים להלכה אבל לבסוף הוכרחתי לבטל דעתי אשר חשבו עלי לחובה לגלות דעתי בפרסום באשר אנכי בעצמי הסיבותי לחזק את לבבם לעשות את המוטל עליהם ובהבטיחי אותם אשר לא יהיו בודדים במועדם. ואם היות כי לא נתפשט אז האיסור מאתרוגי קארפו בכל המדינות עכ"פ הגיע דבר האיסור בכל מקום אשר רבים משכו את ידם מהם על ידי מה שנתרבה הבאת האתרוגים ממקומות הרחוקות אשר התאמצו להרבות מסחרים ובהמשך הזמן נתן ד' בלב רבים בארץ ליטא יאמץ חילם אשר נדברו איש אל רעהו וגם המה נתנו את ידם להמנות לדבר מצוה למשוך ידם מאתרוגי קארפו ד' יגמור בעדם. ומהראוי לכל ירא וחרד לדבר ד' להיות נזהר מאתרוגי קארפו כל עוד שלא יעמידו בהסכמת חכמי הדור אנשים נאמנים להשגיח בעת לקיטת האתרוגים וכאשר ישימו אותם בתיבה ולברר הכשר נטיעתם להבא ואדמה כי יספיקו אמרי המעטים האלה אשר כתבתי לו כפי מה שנודע לי בזה ואחתום ואו"ש ממני הדו"ש ולכל למודי ד' ותורתו

נאום יוסף זכרי' בלאאמ"ו הרב מוהר"ר נתן שטערן זלה"ה אבד"ק שוואל מחבר ספר זכר יהוסף כו'. סימן לט

ב"ה יום א' דר"ח אייר שנת תרל"ח לפ"ק פיעטרקוב. החיים והשלום לכבוד. מחו' ה"ה הרב כו' מו"ה שלמה אברהם רזעכטע נ"י

אחדשה"ט כמשפט

מכתבו השגתי במוש"ק. והקונטרס שלו בחידושי תורה הגיע לביתי בהיותי בדרך אשר התמהמהתי בערך ארבעה שבועות. וכבואי לביתי מצאתי קונטרסו פרי עץ הדר. ושמחתי מאד בפלפולו בראותי כי העמיק הרחיב הדבר. יברך ד' ית' חילו ותחזקנה ידיו כפלים לתושיה להרים קרן מעלה מעלה. והנני להעיר מעט בדבריו היקרים

כת"ר הביא קושית הכ"מ על הרמב"ם בה' איסורי מזבח (פ"ה ה"ז) דפסק המשתחווה לקמת חטים מותרים למנחות. היאך פסק המשתחוה לבהמה צמרו פסול לתכלת כהנים. הא בגמרא קאמר היינו בעי' דרמב"ח ותליא זה בזה. ותירץ כת"ר (באות ק') ע"פ דברי הלחם סתרים בע"ז (דף מ"ז:) ד"ה בעי רמי בר חמא וז"ל בעיקר הקושיא דדברי הרמב"ם סתרי י"ל דהמשתחוה לקמה שהוא מחובר דלא ידעינן איסור מחובר לגבוה אלא מק"ו דאתנן ואיכא למימר דיו כמו באתנן דשנויו מותר כדכתבו התוס' לכך פסק להתירא אע"ג דדחי בגמרא הכי השתא משום דסבר רבינו דהבעיא דמשתחוה לקמה מדרבנן כדכתבו התוס' בד"ה יש שינוי בנעבד וספיקא דרבנן לקולא אבל בדין המשתחוה לבהמה דנעבד דבע"ח גופיה מדאורייתא מדכתיב מן הבקר אם כן בעינן צמרה מה לתכלת במידי דאורייתא וכיון דאית לן ספיקא פסק לחומרא. וכת"ר פלפל בדבריו והעלה לחלק דדוקא היכא דאיסורו בעצם לא מהני נשתנה אבל היכא דאין איסורו בעצם כגון מחובר אז בנשתנה מותר. והביא ראיה לחילוקו מדברי הפרישה בא"ח (סי' י"א) דבהשתחוה לפשתן תלוש פסולין לציצית. עכ"ד. וקשה דהא התם מפורש בדברי הפרישה משום דבע"ז אסור כל מה שאתה מהווה ממנו הרי הוא כמוהו וכיון דנאסר הפשתן שוב אין לו היתר כיון דחל עליו שם ע"ז תו לא פקע מיניה וגם מחוייב בשריפה ופסול לציצית משום כתותי מיכתת שיעוריה. א"כ אין ראיה מדברי הפרישה

ולפענ"ד נראה לתרץ דברי הרמב"ם דדוקא בהשתחוה לקמה ועשאן חטים מבעי' להו בגמ' אם יש שינוי בנעבד אצל גבוה למנחה. דעבודת המנחה אינה מתחלת משעת טחינתה רק מעת נתינתה לכלי שרת ואז כשאנו באנו לדון על הקמח הזה לענין קרבן כבר נשתנה מכמות שהיה בשעה שנעבדה אבל בהא דהשתחוה לבהמה צמרו פסול לתכלת לא מבעיא בגמ' אלא משום אי מכשירי קרבן כקרבן הוי אבל לענין שינוי לא מבעיא כלל דלא שייך בזה שינוי כיון דבגדי כהונה מצות עשה בעשייתן כמ"ש הרמב"ם בה' כלי המקדש וצריך עשייה לשמה. וצביעה נמי צריכה להיות לשמה כמ"ש בש"ס מנחות (דף מ"ב ע"ב) דאפילו בציצית בעינן צביעה לשמה דילפינן מבגדי כהונה וכיון דאנו באנו לדון לענין בגדי כהונה על הצמר בעוד שלא נשתנה ואז הוא בפסולו כמות שהוא ואז לא שייך שינוי כלל. והא דקאמר בש"ס בהך בעיא דהמשתחוה לבהמה היינו בעיא דרמב"ח צריכין אנו עכ"פ לומר כמ"ש הכ"מ בעצמו דאין כוונת הש"ס דוקא להך בעיא דהרמב"ח דהמשתחוה לקמה וכו' אלא להך בעיא דרמב"ח לתחלת הסוגיא אי מכשירי קרבן כקרבן הוי. והא דפשוט לי' להרמב"ם בעיא רמב"ח אי יש שינוי בנעבד דיש שינוי בנעבד אצל גבוה. משום דהגמרא במסקנא מסקי הכא מעיקרא חטי והשתא קמחי נראה ליה להרמב"ם דהש"ס מפשט פשיטא לי' דשינוי מועיל בנעבד. וראיה קצת לדברי שלמעלה אשר חלקתי בין צמר לתכלת לבין קמה למנחות מדברי הגמרא דאיבעיא ליה