בכורי שלמה חלק א קנא

ד') שהאריך בישוב הט"ז (סתצ"ח) שהקשה. על הרמב"ם בפ"ח מתמידין הט"ו וע"ש בכ"מ דהוא כר"ע במנחות מ"ה ושם חולקים ר"ש ב"ר ור' שמעון ב"נ וע"ש שהוכיח עוד מדבריו בפ"ח מתמידין ומוספין ה"ב במה שהקשו עליו הראב"ד וכ"מ לח"מ וע"כ דסובר כר"ע דברי' במנחות ע"ג ואף דסתם מתני' דלא כוותי' וכן בשביעית (פ"א מ"ח) שפסקו הרמב"ם ורע"ב כר"ע נגד ראב"ע וכו' וע"ש בתויו"ט ואולי משום דהלכה כר"ע קאמר מסייע לי' ואף דהוי נגד רבים דבהא ליכא מחלוקת ביניהם וערש"י ד"ה למרק וד"ה לאיים. עכ"ד. ואין זה ענין למ"ש בכ"מ בפ"ח מתמידין ומוספין הט"ו כיון שכ"א בא עליו בטעם אחר. וע' בס' אמרי צרופה ביומא (ר"ד ב') שהקדימו בראייתו מתוס' וגם מרמב"ם פ"ח מתמידין וכנ"ל וע' בספרי זכ"י לשבת נ"ט והארכתי עוד במק"א ואכמ"ל יותר בפרט זה

ז) ובעיקר קושית האחרונים דלמה אצטריך מיעוטא דולא חללו לראב"י דנטע כמשמעו ובפרט מ"ש השבו"י לדמות לשני כתובים היכא דמיותר קרא. וע' בפסיקתא זוטרתא דר' טובי' בפרשה שופטים בפ' מי האיש אשר נטע כרם ולא חיללו פרט למרכיב שאינו טעין חילול שנא' ונטעתם כל עץ מאכל פרט למבריך ומרכיב. ונראה דנקיט משמעותי' דקרא בסוף הענין דקאי בהכי משום דלא קאי רק אנטע דמיירי בי' כמו בערלה דל"כ בי' מיעוטא אחרינא. ונראה שדעתו ג"כ מדלא כתיב ולא יחלל לרבות ממילא ממעטינן נטע כמו במבריך ומרכיב. דהרי אדרבא אורחי' דקרא הכי הוא לפרש משום דקאי אמאי דסליק מיני' וכמו בדברים (סי' כ"ח ל') בתוכחה כרם תטע ולא תחללנו דהא לא שייך לכתוב מיעוטא. והכ"נ דאי הוי משנה קרא לכתוב ולא תחלל אז הוי ריבוי גם למרכיב והוה מפיק ממשמעות הקרא דנטע דמיירי בי'. ומדכתיב ולא יחללנו ע"כ דקאי אדלעיל מיני' דכתיב ונטעת שיהי' ג"כ החילול מהנטועה דמיירי בי' ולא שמעינן לרבות ג"כ מה שאינו בכלל נטע. ואדרבא אי לאו דנטע ממעט למבריך ומרכיב לא הוי משמע גם מדכתיב ולא יחללו רק מה שהוא בלשון נטע ואפילו מבריך ומרכיב נמי. ודומיא דלעיל מ"ג סע"א לראב"י דאי כתיב ולא חינך הוי משמע ריבוי ולומר דלא קאי רק על ביתו בלחוד ולהכי איצטרך ולא חנכו דמשמעותו דקאי רק על ביתו פרט לגזול והא דפריך לעיל לימא דלא כריה"ג מעבירות שבידו היינו דלמה איצטרך לדידי' למינקט דמפיק גזלן משום דלא הוי ביתו והא אף כתיב לא חינך ליכא לרבויי גזלן דמאי גריעותא דגזל יותר משאר עבירות דחוזר דבעי שלא יהי' ירא מעבירות שבידו אי לאו דאתיא למילף שקנאו אח"כ כיון דמ"מ באיסורא אתיא לידי'. משא"כ לר"ע אף דהבית ברשות בעלים קאי מ"מ הו"א דחנך בית מרבה גם בכה"ג דחוזר. ובלח"מ נדחק ג"כ דלא אצטרך לאוקמי הכי הא דעביד תשובה אלא לריה"ג דלכ"ע אי יהיב דמי הוי כלוקח ולכן לא הביא הרמב"ם הא דעביד תשובה ואכתי הרי הרמב"ם נקט למעוטי בגזל כרם והא קרקע אינה נגזלת. ולקמן מ"ד א' אשר ארש אשה ולא לקחה דדריש ולקח ולקחה למעוטי לקיחת איסור. והיינו נמי דאי כתיב ולקח הוי משמע ריבוי גם על לקיחת איסור ולכן כתב ולקחה דמשמע רק אפילו דסליק מיני' ואף דבאמת אשכחן כה"ג בכ"מ דפליגי תנאי בהאי דרשה דה' ואף דבהכרח לכתוב לשימוש הלשון לכינוי כמו בקידושין (מ"ג א') ואידך הוא ההוא ואידך ההוא לא דרש. ושם (ט"ו א') ואידך עבר העבר לא דרש. ובהוריות (ח' א') קהל הקהל לא דריש וברפ"ב דברכות דפליגי ר' ורבנן בדרש דהדברים וע' בט"א מגילה רפ"ב ד"ה ורבנן שהאריך ע"פ התו' סוטה כ"ג דדרשה שאינה פשוטה כ"כ ולא מסתבר למדרשה ממשמעות הקרא דרשינן לי' ואמרינן יותר ד"ת כלשון ב"א והכ"נ גבי יתורא דקראי דר"מ ור"י לא דרשו דברים הדברים משום דרשא דשמע ומ"מ ר' לא חייש דדריש ה' אפילו היכא דמעקר פשטא דקרא יעש"ב. וכה"ג בשבת (צ"ז ב') דריש נמי ר' דרשה דאלה הדברים על ל"ט מלאכות וכה"ג בכ"מ לאין מספר דדרשו ה' אף היכי דהוי אורחי' דקרא. ומלבד מ"ש התוס' בכ"מ שאין לדמות דרשות הש"ס אלא במקומות שהש"ס מדמה. והכ"נ אשכחן שהש"ס מרבה מכינוי המיוחס לפעולה הקודמת ואף שאינו מיותר לפי סגנון הלשון וכדריש מגילה א"כ לכתוב בזמנם ואף דכינוי הרבים בזמניהם קאי על הקודם שקיים ימי הפורים האלה והתם נמי קאמר דרשב"נ זמן זמנם זמניהם לא משמע לי' וע"כ דלא דריש כלל מצד הריבוי. ויש לחלק להיכי שמדבר מפעולה מתחלפת מהחילול שבזה מוכרח לדבר בכינוי להורות דקאי רק על הפעולה הראשונה משא"כ היכי שקאי רק על הפעולה שיהי' בזמנם שאין לו מובן אחר גם בזולת כינוי הרבים מהזמנים שלא יהא שום פעולה מתחלפת בזמן אחר. ובירו' פ"ק דמגילה סוף הלכה א' ולא עזרא תיקן שיהי' קורין בב' וה' וכי מרדכי ואסתר מתקינים על מה שעזרא עתיד להתקין ומשני מי שסידר המשנה סמכה אקרא דמשפחה ומשפחה. ולהמאירי בחי' ריש מגילה שהבין בכוונת הירו' דהוא אסמכתא בעלמא. מ"מ לש"ס דילן דחשוב לי' לדבר שבמנין שאין לבטלו ע"נ דחשב האי דקאמר הכא במגילה היכי רמיזא לדרש גמור שהי' כן דעת מתקני המגילה [וכהא דריש מכות ב' ע"ב רמז לעד"ז שלוקין מה"ת. וכיון שנסתייע מזה במגלת אסתר לסהמ"צ שורש ראשון דלשון רמז משמע אף בהיות המצוה דאורייתא וע' רדב"ז (סי' תש"פ) ובהגהות הרא"י יעיין במצוה רל"א שלא הזכיר מרש"ל ואכמ"ל] ולא חש להאי קושיא דירו' דקאי לשיטתו בפ"ד דמגילה דפשטות לשונו דהקריאה לגמרי מתקנת עזרא אבל להבבלי ב"ק פ"ב שמימות משה תיקנו שיהי' קורין בב' וה' ובשבת יע"ש ובשיורי קרבן והארכתי שם בחי' בכונת הירו' ואכמ"ל בפרט הזה

ח) ובהיות שהענין סובל אריכות רב להרחיב הדברים מכל המקומות מדרשות הש"ס הנראה כסותר להנחה זו שחידש מהכינוי למעט אשר המעיין המבין ימצא דברינו נכונים ועכ"פ אין מקום לדהשבו"י לחשבו בגדר שני כתובים במה דנקיט הכינוי מהפעולה כיון דליכא יתורא כלל וכנ"ל. ובהיות הכתיבה עלי לטורח הנני מפסיק בין הפרקים ובפרט שהאריכות ללא תועלת כי מאן ספין ומאן רקיע לחלוק על גדולי הפוסקים באיסור מורכבים אשר אתרוגי קארפו הוחזקו מעולם למורכבים ואשר גם בדור הקודם שהוכרחו בעת הדחק ליוקר מציאת מיני אתרוגים להמציא היתר לאתרוגי פארגו אשר יבואו גם המה בקהל לא יצאו להתיר רק ע"י הכשרים אשר עתה נודע לכל שאין שום ממש בהכשרים שלהם ואשר אין שום ישראל שישגיח במקום גידולם אשר מפ"ז נתרבה ההרכבה בהם ביותר כאשר מראיתם וחזותם מוכיח עליהם. ואשר כבר נתפרסם זה איזה שנים איסורם ברוב המקומות אשר לא יביטו עוד על מראיתם אשר לא בהם בחר ד' לאתרוג של מצוה ובהיות שאחרי שנודע לי מזיוף הכשרים שלהם שהי' התחלת ההודעה בזה ע"י מכ"ע אשר חקרתי אח"כ אצל העוסקים במסחר זה וראיתי כי כנים הדברים אשר מצאתי אז עלי חובה לפרסם איסורם אשר התחלות התגלגלות הענין מפורסם איסורם בימינו נתהוה אז על ידי אשר עוררתי אז לבב גדולי רבנים להמנות בזה

ט) ולזאת אודיענו בקצרה דברים כהוויתן. ואכסה על פרטי הדברים. לבלי לנגוע בכבוד שום אדם. בהיות כי כאשר נתפשט המסחר מאתרוגי קארפו אשר מעט מעט החלו לבוא בקהל ע"י סוחרי אתרוגים שסמכו על המקילים באתרוגים הגדלים בגן פארגו ע"י כתב הכשר. ובלי שום לב ממרחק המקום ביד מי ניתנו ההכשרים. והמון העם לתומם סמכו לקחת גם שאר אתרוגי קארפו עד אשר נשתקע הלעז שהי' עליהם וגם הרבה מהחרדים נתנו אומן בהכשרים שלהם שאין בהם הרכבה. ובראות סוחרי פארגו וקארפו אשר מרבים העם לקחת מאתרוגיהם המורכבים אשר יתנו להם היתרון על שאר האתרוגים מצד הידור החיצוני הבא מהרכבתם ולכן הגדילו משנה לשנה במחירם אשר הוקירו השער עד אשר נוסדו יחד להוסיף מכדי דמיהן אשר כמעט הי' למניעה לקיים המצוה כתקונה באשר קוני אתרוגים הורגלו לקחת רק