בכורי שלמה חלק א קמו

להדיא בס' נחמי' (קפיטל י') וא"כ מוכח שגם ספיקו דדברי קבלה יש להקל כספק דרבנן. וא"כ א"ש דאמרינן בנ"ד כל המיקל בארץ כו' אף דהוי ספק מד"ק. שוב מצאתי בס' ישועות ישראל (סי' ס"ז) שהשיג ג"כ על הרב טורי אבן מש"ס הנ"ל. ושמחתי א"כ פשוט בנ"ד להקל. ועי' בכ"מ פ"ג מה' עדות ה"ד

ד) אולם לכאורה יש להעיר בזה כיון דאיכא ג"כ מיעוט אתרוגים שהחנטה שלהם היתה ג"כ בשביעית והם בקדושת שביעית ונהי דאזלינן בתר רוב מ"מ הוי ס"ס לאיסור. ספק שמא כדעת הרמב"ם דאף בת ששית שנכנס לשביעית אסור. ואף אם הלכה כהראב"ד מ"מ ספק שמא אתרוג זה היתה החנטה שלו ג"כ בשביעית ואסור לכ"ע. וא"כ נימא סמוך מיעוט לפלגא. מיעוט דהחנטה היתה ג"כ בשביעית למחצה דשמא הלכה כהרמב"ם ז"ל וכיבמות (דף קי"ט.) דסמוך מיעוטא דמפילות למחצה דנקיבות והו"ל זכרים מיעוטא ולמיעוטא לא חיישינן יע"ש. ואף דאמרינן כל המיקל בארץ כו' וכיון דשביעית בזה"ז לדעת רוב פוסקים הוי דרבנן א"כ הלכה כהראב"ד כיון דספיקא דרבנן להקל. ז"א נהי דספק דרבנן להקל. זה דווקא בספק השקול. והא מבואר במל"מ ה' שאה"ט (פרק ח') דבס"ס לאיסורא אף בדרבנן להחמיר יע"ש. והטעם דס"ס הוי כמו רוב כשו"ת הרשב"א (סי' ת"א) וברוב גם ספק דרבנן להחמיר דהמיעוט כמאן דליתא. וא"כ גם בנ"ד יש לומר סמוך מיעוטא לפלגא ושוב הוי כמו רוב דגם בדרבנן להחמיר. וכעין זה הקשה בשו"ת הריב"ש (סי' שע"ב) על מה שכ' התוס' בכתובות (דף ט'.) בד"ה ואב"ע. שהקשו אכתי נוקמה בחזקת היתר ונימא באונס. ותירצו דאונס קלא אית לה ורובא ברצון. והקשו דא"כ בס"ס נמי תיאסור דספק אונס כמאן דליתא. ואומר ר"י דהאי רובא דרצון לא הוי רוב גמור אלא מדרבנן והקשה הריב"ש דאדרבה אית לן למימר סמוך מיעוט דאונס למחצה דאין תחתיו והו"ל תחתיו ברצון מיעוטא כו' יע"ש. וכה"ג הקשו התוס' בנדה (דף י"ח.) ד"ה שליא יע"ש. וא"כ בנ"ד ג"כ נימא סמוך מיעוטא לפלגא והו"ל רובא. ויהי' אסור למכור האתרוגים בשנה זו שנת השמיטה

ה) אמנם באמת ז"א מכמה טעמים. חדא ע"פ מה שתירץ הריב"ש שם דהא דאמרינן דאפילו אם הצדדים אינן שקולים אמרינן סמוך מיעוט למחצה והו"ל רובא היינו דוקא היכא דידוע בטבעו של עולם מחצה על מחצה כי כן יסד המלך מלכו של עולם לקיום המין. וא"כ ע"כ הזכרים הנולדים מן העוברות מיעוטא נינהו. שהרי מיעוט מפילות ואין להמלט מזה בשום פנים. מ"ה מצטרף גם המיעוט דלהוי רובא. והיכי דאינו בטבעו של עולם אלא אפשר זה כמו זה אזי בתורת ס"ס אנו דנין ובעינן שיהי' הספיקות שניהן שוין ושקולין יע"ש. וא"כ בנ"ד דהמחצה שמא כהרמב"ם או כהראב"ד אינו מחצה על מחצה. דהרמב"ם מספקא לי' ולהראב"ד. פשיטא לי' ועוד דגם דעת הר"ש משאנץ ודעת הרא"ש כהראב"ד א"כ לא הוי מחצה על מחצה ושוב לא שייך בי' לומר סמוך מיעוטא למחצה והמיעוט כמאן דליתא

ו) שנית יש לתרץ ע"פ דברי האסיפת זקנים בכתובות (דף ט') בשם גליון תוס' לתרץ קשית הריב"ש וז"ל דבשלמא הא דאמרינן סמוך מיעוטא דמפילות למחצית דנקיבות. והו"ל זכרים מיעוטא ניחא דתרווייהו המפילות והנקיבות מגרעים כח הזכרים מחד טעמא ולכך הוי זכרים מיעוטא. ולמיעוטא לא חיישינן. אבל מיעוט דאונס ומחצה דאין תחתיו שריותייהו לא הוי מחד טעמא וכל א' עומד בפ"ע כו' עכ"ל. ויעי' בישועות יעקב אה"ע (סי' מ"ג סק"א) שכתב כן מדעתא דנפשי' ואשתמיטתי' במחכת"ר דברי האסיפת זקנים אלו. וא"כ ה"ה בנ"ד איך נוכל לצרף מיעוט האתרוגים דהחנטה היתה ג"כ בשביעית בהדי מחצה דקיי"ל כהרמב"ם דאינם מענין אחד וכל אחד עומד בפ"ע כמובן. ושוב לא נוכל לצרף המיעוט האתרוגים למחצה. וא"כ המיעוט כמאן דליתא ומותר למכור אתרוגים בשנה זו

ז) שלישית יש לתרץ אף דהוי כעין ספק ספיקא לאיסור מכל מקום נלפע"ד דאזלינן להקל בנ"ד כיון דספק אחד הוא דרבוותא וספק אחד דמעשה נראה דגם המל"מ מודה דיש להקל בדרבנן. וחילי דילי מדברי הרב המגיד בה' שבת (פ' כ"ז ה"ג) שכ' ומכלל זה שההליכה בנהרות ויש ספק אם הם למעלה מעשרה אם לאו מותרת לפי שהוא ספק בשל דבריהם וכן התיר רבינו בתשובה עכ"ל. א"כ מבואר דאף דהוי ס"ס לאיסור חדא שמא יש תחומין למעלה מעשרה וספק השני שמא הוא למטה מעשרה. אפ"ה מותר. ומה יענה המל"מ לזה. אע"כ דגם המל"מ מודה בזה בספק אחד דרבוותא ואחד דמעשה בדרבנן להקל כיון דספק דרבוותא קיל כמ"ש הפר"ח ביו"ד (סי' ק"י) בכללי ס"ס דאף בדשיל"מ דספיקא דרבנן ג"כ להחמיר. מ"מ בספק דרבוותא יש להקל אף בדשיל"מ. יע"ש וכ"כ הגר"ע איגר בחי' לברכות (דף ב'.) בשמו יע"ש. א"כ ה"ה לענין ס"ס לאיסור בדרבנן בספיקא דדינא יש להקל וז"ב. שבתי וראיתי בשעה"מ ה' מקוואות (כלל ה') שהאריך להשיג על המל"מ והעלה דאף בס"ס לאיסור אזלינן להקל בדרבנן. ואחד מהשגותיו על המל"מ הוא מדברי הרב המגיד שהבאתי יע"ש. אולם לפענ"ד נראה ברור דאין כאן השגה דבזה מודה המל"מ דאף בס"ס יש להקל כיון דהוי ספיקא דדינא. וא"כ ה"ה בנ"ד דהספק שמא הלכה כהרמב"ם או כהראב"ד הוי ג"כ ספיקא דדינא ובפרט דהרמב"ם בעצמו מסופק כנ"ל. ובזה מודה המל"מ דאף בס"ס לאיסור בדרבנן יש להקל. וא"כ שוב לא שייך לומר בנ"ד סמוך מיעוטא לפלגא דהא אף שני ספיקות שקולות לאיסור ג"כ בדרבנן להקל בנ"ד כנ"ל

ח) עוד יש לצדד בנ"ד להקל משום דיש פלוגתא דרבוותא בשנת השמיטה. דלדעת רש"י והרא"ש שנת השמיטה בתרמ"א ולדעת רבינו חננאל והרבינו יצחק והרמב"ם הוי שנת השמיטה בשנה זו שנת תרמ"ב. וכמ"ש בשו"ת רלב"ח (סי'. קמ"ג) והאריך בזה בס' הדרישה בח"מ (סי' ס"ז) וא"כ כיון דקיי"ל דשביעית בזה"ז דרבנן הוי ספיקא דרבנן ולהקל. בפרט שיש ס"ס שמא בבת ששית שנכנסה לשביעית הלכה כהראב"ד וסייעתי'. אולם אני חוכך בזה לעשות מזה סניף באשר בח"מ (סי' ס"ז ס"א) הכריע רמ"א וז"ל ובחשבון שנת השמיטה נפל מחלוקת והעיקר ששנת ש"ך ושנת שכ"ז היתה שמיטה וא"כ יהי' שנת של"ד הבע"ל שמיטה כו' עכ"ל. וא"כ לפי הכרעת רמ"א כדעת הרמב"ם שנת השמיטה בשנה זו תרמ"ב. וכ"כ הלכה וכמ"ש בשו"ת מהרי"ט (ח"א סי' פ"ה) ויעי' בשו"ת תשב"ץ (ח"ג סי' ר"ב) דשנת השמיטה היתה שנת קפ"ז. אולם יעי' בשו"ת תשב"ץ (ח"ב סי' צ"ט) שכ' דנולד לו ספק אחר דשנת השמיטה היתה בשנת ר"ב. ויעי' בבעל התרומות (שער מ"ה ח"א אות ד') שהאריך בזה וסיים וז"ל שנת השמיטה נבער כל אדם ושבו כל החכמים כיונה פותה או נפל בבירא פיתא כי כלם מגששים כעורים קיר בפי' שמעתתא דרב הונא ברי' דרב יהושע היא כמאן דלא ידע כמה שני בשבוע ואין לכל המפרשים שנה שביעית שתעלה כאחת לזה ולזה מפני שרבו בה הספיקות והמחלוקת כו' עכ"ל. ומאן ספין ומאן רקיע להכריע בזה. וכן מצאתי בשו"ת הרמב"ם (סי' קע"ב) וז"ל ובשנת השמיטה כמה פירושים יש לנו בדברים אלו בחבורים שחברנו ועדיין הדבר אצלינו ספק בשמיטה. וחוששין אנו לדברי הגאון ז"ל שאמר שחשבון זה ירושה בידיהם עד שיתברר לנו יפה היאך הם הדברים ויסתלק ספק זה ואשלח ואודיע אתכם בעזה"י עכ"ל. א"כ מבואר דתשובה זו נכתבה אחר שעשה חבוריו והכריע שנת השמיטה. הי' עדיין הרמב"ם מסופק בשנת השמיטה. ואולי אם הגדולים שהכריעו כהרמב"ם בחבורו ראו מה שכ' הרמב"ם בעצמו אח"כ בתשובה לא הכריעו בזה. ויעי' בס' החינוך פ' בהר (סי' ש"ל) ח"ל ושנת השמיטה אי זה היא הכי אסיקנא במס' ע"ז במימרא דרב הונא ברי' דרב יהושע בפ"ד שהיא שנת י"ז לפרט לדעת רש"י ז"ל ושנת י"ח לדעת רבינו חננאל עכ"ל. נראה ג"כ שלא רצה החינוך להכריע איזה שנה שמיטה. היוצא לנו מזה דאין לנו הכרעה על שנת השמיטה. אע"פ דהכלל אצלינו בכל מקום שדברי הרא"ש מתחלפים מפסקיו לתשובותיו הפסקים עיקר