בכורי שלמה חלק א קמה

הדר. [והוא בחיבורי זה סי' כ"ה] ואי"ה כאשר אזכה להוציאו לאורה תחזינה עיניו. רק אדבר דבר הערתו הנכבדה אשר העיר כ"ג דבר אתרוגי ארץ הקדושה בשנה זו שנת השמיטה

א) לפענ"ד נראה להקל בשנה זו דליכא שום חשש שביעית במכירת אתרוגי א"י דהא אמרינן בר"ה (דף ט"ו.) אמר רבה אתרוג בת ששית שנכנסה לשביעית פטורה מן המעשר ופטורה מן הביעור. יע"ש. דפטורה מן המעשר משום דיד הכל ממשמשין בה יע"ש ברש"י ד"ה יד הכל. וא"כ ליכא שום חשש שביעית דמסתמא האתרוג החנטה שלו קודם ט"ו בשבט. וכמו דאמרינן בסוכה (דף ל"ה.) אלא הדר דבר שדר באילנו משנה לשנה. יע"ש ברש"י ד"ה ה"ק עד שבאים קטנים כו' אלא גדולים של אשתקד וקטנים של שנה זו שהאתרוג דר וגדל באילנו שתים ושלש שנים כו' יע"ש. וכ"כ בתוס' ר"ה דף י"ד.) ד"ה ולשביעית וז"ל. ושמא אתרוג חלוק משאר פירות לפי שדרכו לעמוד באילן שתים ושלש שנים וכל זמן שמתקיים באילן גדול בכל שנה ושנה יע"ש. וא"כ כיון דהקליטה של האתרוג בשביעית בוודאי החנטה בשנה חמישית או עכ"פ בת ששית. ומ"ה ליכא למיחש בשנה זו אם לא דידענו בבירור דהחנטה והלקיטה היתה בשביעית. וזה לא שכיח כלל. ולמיעוטא דמיעוטא אף ר"מ לא חייש כדמוכח בגיטין (דף ב':) בתוס' ד"ה סתם ספרי. ובע"ז (דף ל"ד:). ואף דדעת הרמב"ם בה' שמיטה (פ"ד הי"ב) דבאתרוג בת ששית שנכנסה לשביעית דחייבת במעשר וחייב בשביעית מספק. מ"מ הא דעת הראב"ד בה' מעשר שני (פ"א ה"ה) דבאתרוג אזלינן בתר חנטה דששית ואינו כפירות שביעית דפסק כר"ג דר"י ור"ל ורבה ור' אבטולמוס כולהו ס"ל כוותי' יע"ש ובכ"מ. ויעי' במס' ביכורים (פ"ב ה"ו) דכן גם דעת הר"ש משאנץ ודעת הרא"ש כהראב"ד. ויעי' בכנה"ג א"ח (סי' ק"ס) שכ' בשם רשד"ם דיש לפסוק כהראב"ד נגד הרמב"ם. ואף דהכנה"ג כ' דזה דוקא לחומרא יע"ש. מ"מ נלפע"ד דבנ"ד מודה הכנה"ג דהעיקר כהראב"ד. חדא כיון דהרמב"ם ז"ל בעצמו מסופק ומ"ה ס"ל דחייב במעשר מספק וחייב בביעור מספק יעי' בס' פאת השלחן ה' מעשר עני (סי' י"ג אות י"ב) ולהראב"ד פשיטא לי' דדינו כבת ששית לענין שביעית כגון דא וודאי קיי"ל כהראב"ד דאין ספק מוציא מידי וד כפסחים (דף ט'.) וכלל זה מוסכם בפוסקים. ועוד דהראב"ד בתרא הוא יעי' בכנה"ג ח"מ (סי' שפ"ו אות י"ח). ועוד יש טעם לפסוק בנ"ד כהראב"ד ז"ל. דהנה רוב פוסקים ס"ל דשביעית בזה"ז דרבנן אף בארץ הקדושה. כמ"ש הרמב"ם ה' שמיטה (פ"י ה"ט). ואף דבכסף משנה (בפ"ד ה' כ"ה) העלה בדעת הרמב"ם דהוא דאורייתא יע"ש במל"מ שהשיג עליו והעלה דהוא דרבנן. והביא ראי' לזה ממועד קטן (דף ב'.) דהוא דרבנן. יע"ש. אולם כבר קדמו הרב גד"ת (שער מ"ה ח"א אות ד') בראי' זו יע"ש. ואני מצאתי שחזר הרב כסף משנה מדבריו בפרק ההוא (הלכה כ"ט). וז"ל ומ"ש הכפתור ופרח] אבל מה שהוא אסור מה"ת מפני שבח הארץ וקדושתה כו' דבהדיא כ' רבינו בפ"ט ובפ"ו [צ"ל ובפ"י] דשמיטת קרקע בזמן שאין היובל נוהג אינו אלא מדבריהם כו' עכ"ל. וא"כ מוכרח דס"ל להרמב"ם דהוא דרבנן דאל"ה הדרא קשית הכפתור ופרח לדוכתא. ויעי' בשו"ת אבקת רוכל (סי' כ"ג) שהעלה ג"כ שהוא דרבנן א"כ חזר מדבריו. ויעי' בתוס' קידושין (דף ל"ח:) ד"ה השמטת כספים שהעלו בהדיא דשמיטת קרקע בזה"ז דרבנן יע"ש. ויעי' בסנהדרין (דף כ"ו.) ברש"י ד"ה ארנונא ובתוס' ד"ה משרבו האונסין שכתבו להדיא דהוא דרבנן. וכ"ה בשו"ת תשב"ץ (ח"ג סי' קצ"ט וסי' ר'). ויעי' בתוס' יבמות (דף פ"א.) ד"ה מאי דמ"ד כו' בטל גם לענין כלאים שגם בא"י רק דרבנן וכל המצות התלויות בארץ יע"ש. וא"כ ה"ה שביעית דתלוי' בארץ ג"כ בזה"ז רק דרבנן וכן העלה בס' יראים (סי' רע"ח) ובס' בעל התרומות (שער מ"ה ח"א אות ד') נראה שכן דעת רוב פוסקים. וא"כ כיון דקיי"ל דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוץ לארץ כברכות (דף ל"ו.) וכ' שם רש"י ד"ה כל המיקל מפני שהוא רק ספק דרבנן יע"ש. וא"כ שוב גם בארץ ישראל דבזה"ז הוי רק דרבנן לדעת רוב פוסקים קיי"ל להקל בספיקא דרבנן וא"כ פשוט בנ"ד דבת ששית בשביעית דינו כששית כמו שפסק הראב"ד. ובפרט לפי מה שהעלתי דגם דעת הר"ש משאנץ ודעת הרא"ש כהראב"ד ז"ל בוודאי נקטינן כוותי'. וכיון שהוכחתי דרוב האתרוגים החנטה שלו בשנה הקודמת וא"כ הוי בת ששית שנכנס לשביעית דדינו לענין שביעית כבת ששית כמ"ש הראב"ד. ומ"ה מותר לסחור עם אתרוגי ארץ הקדושה בשנה זו. שוב נזכרתי מדברי הירושלמי שביעית (סוף פ"ט] חלתה מד"ת שביעית דרבנן וכ"מ מדהתוס' בע"ז (דף מ"ג ע"ב) ד"ה אין. יע"ש

ב) לכאורה יש להעיר על זה ממה שכ' תלמידי ר' יונה בר"פ כיצד מברכין דלא איתמר כל המיקל בארץ וכו' אלא בערלה ומעשר ולא בכלאים יע"ש. א"כ לכאורה בשביעית ג"כ לא נאמר כלל הזה. אולם באמת אינו קושיא דדברי תלמידי רבינו יונה צ"ע משבת (דף קל"ט.) דאמרינן שם גם בכלאי כרם כל המיקל בארץ כו' יע"ש ומצאתי שכוונתי בזה לשו"ת חת"ס (חיו"ד סי' רפ"ה) שעמד בזה על תלמידי ר"י. יע"ש. ואף דכ' התוס' שם סוף ד"ה ולישלח דל"ש לומר כל המיקל כו' אלא במין של איסור דהמתירין חשבו מין היתר בארץ הלכה כמותו בחוץ לארץ. אבל בדבר שאינו תלוי אלא בזריעת חטה ושעורה וחרצן במפולת יד בהא לא אמר הלכה כמותו בחו"ל יע"ש. ויעי' בחת"ס שם שרצה לומר בשביל זה בחדש שנוהג מה"ת בזמן הבית בין בארץ בין בחו"ל רק בזה"ז יש סוברים שהוא דרבנן בזה לא מצינו כל המיקל בזמן הבית הלכה כמותו בזה"ז. כיון דכלל הזה דכל המיקל בארץ לא אמרינן רק במקום שמצינו בש"ס ולא במקום אחר כעין סברת תלמידי ר"י הנ"ל. ויעי' בחת"ס (חיו"ד סי' רפ"ח) שכ' דראה למי שנשתבש לומר בהרכבה כל המיקל בארץ כו' ובאמת דוקא היכא דאיתמר אמרינן דוקא כלל הזה יע"ש. אולם במחכת"ר אשתמיטתי' דברי הרא"ש הובא בשעה"מ ה' מעשר שני (פ"ט ה"א) וז"ל ולשינויא דפ' משוח מלחמה לראב"י לא הוי מבריך ומרכיב בכלל נטע א"כ אין ערלה נוהגת בחו"ל אלא נוטע אילן מעיקרו שהרי פסקו התוס' שאין נטע רבעי נוהג בחו"ל כמאן דתני כרם דקי"ל כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל א"כ בחו"ל נאמר כו' כראב"י עכ"ל. וכן איתא בשו"ת הריב"ש (סי' רפ"ג) שהעלה ג"כ כלל זה דכל המיקל בארץ בהרכבה אף שלא נזכר בש"ס יע"ש. ויע"ש בשעה"מ שהאריך בכלל הזה דגם בדבר דלא נאמר בש"ס ג"כ אמרינן כל המיקל כו'. רק דאשתמיטתי' במחכת"ר הראי' משבת (דף קל"ט.) הנ"ל ודברי הריב"ש שהבאתי. ולכן העלתי בהגהותי על הש"ס בברכות (דף ל"ו.) שמכלל זה יצא לנו היתר לחדש בחו"ל ולא אתי בעלי התוס' לאפוקי רק מחלוקת התלוי בזריעה אבל לעולם ה"ה בכל גוונא אמרינן כל המיקל בחו"ל. דהא הטעם מפורש שם ברש"י ד"ה דכל המיקל כו' דכיון דאין מה"ת הלך אחר המיקל. פי' דהוי רק מד"ס כמ"ש רש"י בד"ה ערלה. בחו"ל מדברי סופרים הוא. יע"ש ולפ"ז אף דבא"י ערלה אסור מה"ת מ"מ מדחו"ל הוי רק מדרבנן הלכה כהמיקל אף שיש לו שורש בדאורייתא א"כ כ"ש היכא דגם בא"י הוא רק דרבנן כגון שביעית בזה"ז ואין לו שורש בדאורייתא כעת פשיטא דיש להקל כיון דהוי ספק דרבנן

ג) לכאורה יש להעיר עוד בזה דאף להפוסקים דס"ל שביעית בזה"ז לאו דאורייתא מ"מ אסור מדברי קבלה דמבואר בס' נחמי' (קפיטל י') דקבלו עליהם בתחלת בית שני השמטת קרקע ושמיטת כספים ודברי קבלה לאו גריעי מדבר שעיקרו מה"ת ובס' טורי אבן נסתפק בספק דברי קבלה אי ספיקו להחמיר כיון דנזכר בדברי הנביאים יע"ש א"כ בנ"ד יש להחמיר דהוי ספק בדברי קבלה. אולם ז"א. דאשתמיטתי' במחכת"ר להרב טורי אבן דברי הש"ס בפסחים (דף ט"ז.) גבי ספק משקין דמ"ד טומאת משקין דרבנן אזלינן בספיקו להקל. אף דנזכר בספר חגי (קפיטל ב') וכן בהא דתרומות פירות וספק חלה הקילו אע"ג דכתיב