בכורי שלמה חלק א קמד

[אחר זמן רב כשנסע הגאון הצדיק מו"ה מרדכי גימפל שליט"א לארץ הקדושה. כתב לי וז"ל. כשהייתי בקיץ העבר בירושלים עה"ק תוב"ב ושאלתי ליד"נ הגאון ר"ש סלאנט נ"י מאתרוגים דשנה הזאת שנת השמיטה והגיד לי שהזהיר לקנות ולמכור רק של גוים באמת ובזה הכריעו רובם ככולם ואחרון הגאונים בזמן וראשון במעלה הגר"א ז"ל דיש קנין לגוי בזה"ז להפקיע מחיוב ודעת השלה"ק שהחמיר בשל גוי לית מאן דחש לה. גם המבי"ט וסייעתו דאין קנין מ"מ הורה דלענין ביעור לא נהגו בשל גוי ורק שפטרם מתו"מ. עכ"ל הזהב. המחבר]

ג) ולולי ד"ק של רבינו הר"ש ז"ל שפירש טעמא דאין מוציאין מא"י לחו"ל משום ביעור בא"י בעינן דומיא דשמן שריפה. עלה ע"ד לומר דלרבותא דשביעית נקט. דהא בל"ז אמרינן בב"ב צ' ב' דאין מוציאין דברים שיש בהן חיי נפש מא"י לחו"ל. ואין לומר דהרי זה דוקא על יינות שמנים וסלתות דמה יענו על שמן שריפה האמור שם. ע"כ אולי ניתן לומר דהפי' שאפילו בשביעית שהוא הפקר מ"מ להוציאם לחו"ל אסור. וכן שמן שריפה אף דאין בהם חיי נפש דלשריפה קאי וכה"ג בשביעית בעומד להוותר לאחר זמן הביעור ואז יתבערו ואין בהם חיי נפש. מ"מ אסור משום דביעור במקומן בעי'. ורק הר"ש לטעמי' א"א לפרש כן דמפרש ביעור שיהי' הפקר ולא שיבערם מן העולם. וזה שיטת רש"י והרמב"ן. וא"כ אכתי יש בהן חיי נפש. אבל לשיטת הרמב"ם שמפרש ביעור מן העולם א"ש דקמ"ל דאף בשביעית אין מוציאין מא"י לחו"ל שמא יוותרו וביעור במקומן בעינן ועכ"פ ממנ"פ אין בהם רק חשש ביעור במקומם. וביעור בשל נכרי מקילין לכ"ע. וע"כ אפ"ל דשביעית אין בו חשש נוסף משאר שנים. ואף דאמרינן אין מוציאין דברים שיש בהן חיי נפש מא"י לחו"ל. מ"מ לסחורה לטובת א"י שרי ערמב"ם ה' תענית וברמב"ן עה"ת פ' עקב ובפ' זאת הברכה שהי' מוציאין מא"י יין ושמן לסחורה. וא"כ ה"ה בנ"ד דג"כ מוציאין לסחורה לטובת א"י שרי

ד) ובדבר איסור סחורה בפירות שביעית עודני מסתפק דלכאורה הא דשביעית תופס דמיו היינו דמי אכילתם. אבל הדמים ששוים יותר מצד תוארם וצביונם למצוה. מהיכי תיתי לומר שיקדשו קדושת שביעית בשגם הנאה דמצוה דאף דנאסר הנאה כצביעה מ"מ נימא מצות לאו לה"נ. מה איסור יש למכור אתרוג שביעית ושיהיה שלו לצי"ח בהם שיחזירו אח"כ בשלימות שיאכלם המוכר. ואם יש לחקור לענין המצוה ביוט"ר שאין לו דין ממון שאינו רשאי למכרו לאחרים ורק זה נכנס בגדר מש"כ התוס' בענין מתנה עמ"ל ורוב תי' שלהם יספיק בנד"ד אם שיש לחלק וכעובדא דראב"ע ור"ע ור"י שנתנו זל"ז. ואולי קרוי זה גם דין ממון שיוכל ליקח עבור זה ואכמ"ל בד"ז שאינו נוגע לנו אבל לענין קדושת שביעית שאינו אסור אלא סחורה שיצא מתח"י דומי' דלאכלה וא"ל מצד שמתקלקל ע"י משמוש ידים דהא אמרינן בר"ה ט"ו אתרוג יד הכל ממשמשין בו בשביעית ואם זה הי' נחשב הפסד הי' אסור. ובאמת לפמ"ש רש"י סוכה (ל"ה ב') שמפסידה שקליפתה החיצונה נמאסת במשמוש ואיכא הפסד תרומה למה שרי ליטול של שביעית ואף דבדיעבד כשר גם בתרומה מ"מ דאו' לכתחלה הי' ראוי לאסור. ורק כיון דכל אתרוגי שביעית כן הם לא חשיב הפסד ורק לפמש"ל כיון דלענין אכילה אין הלכלוך מזיק רק לסחורה ליפות המקח. ותרומה אנו מצווין לשמור משא"כ שביעית ההיפך דאסור לשומרו רק שיהי' כהפקר. ואיך נוכל למחות מצד המשמוש. ורק לכאו' דהתוס' בסוכה (ל"ט א') ד"ה יותר כו' שאתרוג למצוה יקר הרבה ובל"ז הוא בזול עומד לנגדו לכאו'. דפשוט להם דגם היוקר שבשביל המצוה חל עלייהו איסור שביעית. ושמחתי עתה לראות שגם הפ"י עומד ע"ד התוס' דמנ"ל. ומה שתי' בס' ערוך לנר דמ"מ הצריך לאכילה לא יוזילו לו זה המהודר בשביל שהוא א"צ אלא לאכילה דבריו ל"נ דהרי אמרינן דזה החפץ לאכילה לא ירצה לקנות כלל המהודר מאחר שלאכילה מצויין בזול והוא א"צ להידורו

ה) ולולי ד"ק של תוס' הי' אפ"ל דל"ד אתרוג א' רק כמה וכמה אתרוגים כמ"ש הפריש ז' אתרוגים כו' בדמ"ו ב' או מצד גודל האתרוג כמ"ש בר"ה (ט"ו ב') כזית ונעשה ככר וכר' יוסי דאמר לעיל אפילו א' בשתי ידיו ל"ד ב' ואתרוגו על כתיפו דרע"ק. שהיה מנהגם להדר על הגדולים והם יקרים. ולדידן שדמי אתרוג לאכילה שויו מעט בעינינו ונותנים הרבה עבור הידורו סך מסוים וע"כ אפ"ל שבטל הדמים משויו לאכילה בריבוי הדמים שויו למצוה. ואף דכ' התוס' בשלהי מעילה דמטבע לא בטל מ"מ כבר נתקשה המל"מ ע"ד התוס' דהרי הא דדבר חשוב לא בטל הוא רק דרבנן. ובעניי פי' כוונת התוס' מצד דממונא לא בטל כמ"ש בביצה (ל"ח ב'). וע"כ מטבע של הקדש או של אחרים ל"ב שהוא צריך לסלק הכסף או שויו משום מעילה או גזל משא"כ שביעית דהוא הפקר ורק משום איסור נגעו בה שחייבו לבער במקומו ולנהוג בו קדושת שביעית בא"י דאור' ובכה"ג בטל ברוב ויש לי הרהורי דברים עפ"ד המרדכי דדבר שלא הוכר מעולם ל"ב. בזה נ"ל דדמי לחלב ב"פ דבטל כמ"ש הנוב"י מ"ת חיו"ד סנ"ד נ"ה. וכן יש לדון מדין דשיל"מ לענין ביעור דבאלף ל"ב כמ"ש בנדרים נ"ח. ורק עתו' רע"ק איגר בשביעית (פ"ט מ"ה) בתבשיל שיש בו עירוב טעם שביעית דבטל מצד דכיון שאינו נראה ונרגש ה"ה כמבוער לענין ביעור ובטל וכמ"ש התו' פסחים (נ"ב) ד"ה הכובש וכה"ג י"ל לענין עירוב הדמים. וגם אם שביעית הי' מוסכם שהוא דאורייתא היה מקום לדון לענין ביעור וערמב"ן עה"ת שכתב דאפשר דהביעור כולו דרבנן. וגם יש דעות דגם שביעית דרבנן בזה"ז. ועכ"פ בשל גוים למה לנו לחפש ולגבב חומרות להפסיד ממונם ש"י ולמסרם ביד א"י. אבל לענין שביעית בזה"ז בעתים אלו שרבו שדות של ישראל חלילה לפקפק באיזה קולות מצד שנאמר שהם דרבנן וכו' שראינו במשנה וגמ' שהחמירו בזה בלי חילוק וע"י מכירה בזה א"א מצד חני' בקרקע וגם בהערמה בזה הוה כחה"ש דלא דמי לחמץ ובכור שהם מטלטלין העומדים למכירה. משא"כ קרקע ושדות של ישראל. מה גם דאף א"נ דהוי דרבנן הוי דברי קבלה שכד"ת דמי לענין ספיקות. וכבר העירותי כי הראשונים בימי עזרא קבלו המעשרות ע"ע והסכים הקב"ה ואנו נרצה לפרוק מעלינו המצוה הזאת המפורשת בתורה הכתובה והמסורה. והי' זה שלום כנפשו ונפש הדו"ש ומכבדו כערכו הרב והרם באהבה

מרדכי גימפל

אם יצא לאור מחברתו פרי עץ הדר הנני דורש לשלחהו לי

הנ"ל

סימן לז

שיל"ת א' וילך שנת תרמ"ב לפ"ק פה אזארקאוו

הרים ישאו שלום וברכה ושפע חיים טובים וארוכים לכבוד אוהבי הרב הגאון האמיתי המפורסם בקצוי ארץ. סיני ועוקר הרים. חכם חרשים. שר התורה. נזר הקודש. פאר הדור. נ"י פ"ה עה"י כקש"ת מו"ה מרדכי גימפל שליט"א. אבד"ק ראזינאי. [ומנוחתו כבוד בארץ הקדושה במושב יאוד סמוך ליפו

] אחדשה"ט כמשפט ליראי ד' ולחושבי שמו

יקרת מכתב כ"ג השגתי ברוב רגש ששון זה זמן כביר אולם מאשר בעתים האלה הייתי טרוד בפעלי ושבתי הבית מעט לזאת לא יכלתי להשיבו על אתר. ולאשר ראיתי במכתבו היקר כי ענותו תרביני. לזאת הרהבתי בנפשי לערוך לפני כס כבודו הערותי אשר עלתה במצודת שכלי הדל היום בעזרת החונן לאדם דעת

הנה בגוף הדבר מחשש אתרוגי קארפו לא אדבר בזה הגליון כי כבר הארכתי בענין זה בקונטרסי פרי עץ