בכורי שלמה חלק א קמ

מקור דברי הרמ"א שנובע מפסקי מהרא"י שכ' דאפילו עונש כל דהוא ליכא עליו. מ"מ טוב שיקבל איזה כפרה עכ"ל. א"כ נראה בעליל דמצד הדין א"צ כפרה כיון דליכא עליו אפילו עונש כל דהוא. רק מצד מדת חסידות מחויב לקבל עליו קצת כפרה. גם אשתמיטתיה לכ"ג דברי שו"ת הרדב"ז (ח"ו סי' ב"א שי"ד) וז"ל שאלת מי שעשה עבירות בקטנותו אם חייב לקבל תשובה. תשובה פטור הוא מן הדין. ואע"ג דכ' בה"ג דקטן שהזיק חייב לשלם כשיגדל לא הסכימו עמו שאר הפוסקים כו' ומשמע לי דאפילו בה"ג לא אמרו אלא בנזקי ממון שלא יהא חבירו נפסד. אבל בעבירות שבין אדם למקום מודה הוא שא"צ תשובה דאין מעשה קטן כלום. ומכל מקום ראיתי בס' חסידים שצריך להתוודות כשיגדל על מה שעשה בקטנותו ונראה דטעמו דסימן הוא לקטן שעושה עבירות שהשטן מרקד בין קרניו ולכן טוב שיכניע את לבו ויתודה על מה שעשה בקטנותו כדי שלא יבקש יצרו את למודו. ע"כ לשונו הזהב. א"כ מבואר בדברי הרדב"ז דמצד הדין א"צ שום תשובה וכפרה רק מצד חסידות. א"כ ליכא שום השגה עלי מא"ח (סי' שמ"ג) דשם רק מצד מדת חסידות צריך קצת תשובה. אבל לעולם בעבירה דרבנן בשוגג א"צ שום כפר ומה שכתב כת"ר דכיון שיתברר מעצמו לכ"ע מבררינן. כבר השגתי עליו לעיל (אות כ"ד)

מה) ומה שהשיג כבוד גאונו עלי (באות ז') וז"ל ומ"ש דהתם מיירי שעשה הקטן איסור דאורייתא. והא מ"מ החיוב בדאורייתא על הקטן מדרבנן עכ"ל. אינו השגה. דהא כתב רש"י בנדה (דף מ"ו:) ד"ה איסורא נמי ליכא עליו אם אכלו דהא אי אתו רבנן לתקוני הכי תיקון שלא יאכלו אחרים את הקדשו או הוא לכשיגדל אבל בקטנותו לא באו לאסור עליו דקטן לאו בר קבולי תקנתא דרבנן אע"כ דעבר על איסור דאורייתא במזיד רק דמזיד שלו הוי כשוגג כיון שאין לו דעת והוי כעבר עבירה דאורייתא בשוגג מ"ה טוב שיקבל עליו קצת תשובה אבל לעולם עבר על איסור דרבנן בשוגג א"צ כפרה. ובפרט לפמ"ש בפמ"ג א"ח במש"ז בפתיחה כוללת (ח"ב אות ג') שרוצה לחדש כן בדעת הש"ך די"ל דרק מ"ע דקום ועשה רחמנא פטריה לגמרי לקטן משא"כ ל"ת קטן חייב אלא דלאו בר דיעה הוא יע"ש. הובא בהגהות מ' ברוך פרענקל ז"ל על הנוב"י (מהד"ת חא"ח סי' א') יע"ש. א"כ א"ש דכיון שעבר הקטן על הלאוין שהוא איסור דאורייתא רק דמקרי שוגג מ"ה צריך לקבל קצת תשובה. אבל לעולם בגדול שעובר על איסור דרבנן בשוגג א"צ כפרה

מו) שוב ראיתי שכ"ג כ'. לבסוף וז"ל. ובלא"ה דהתם בחינוך הקטן לא הוי גם כן בעצמו בר חינוך גם מדרבנן. דאיהו לא עביד איסורא מידי רק דעל אביו מוטל לחנכו בדאורייתא מדרבנן כנזיר (דף כ"ט) עכ"ל. והנה לא מבואר שם דעל הקטן עצמו ליכא חיוב בחינוך. דאפשר המצוה גם על הקטן רק הטילו חיוב גם על האב להזהירו. אולם מדברי רש"י בנדה שהבאתי מבואר הדבר דעל הקטן ליכא שום חיוב. דקטן לאו בר קבולי עליה תקנתא דרבנן הואי. לכאורה נוכל להשיג דליכא ראיה מדברי רש"י הנ"ל. דשם מיירי במופלא סמוך לאיש דלאו דאורייתא רק תקנתא דרבנן. בזה שייך לומר דבקטנותו לא באו לאסור עליו. אבל לעולם באיסור דאורייתא אפשר דעכ"פ יש איסור על הקטן מדרבנן. אולם מדברי רש"י שכ' דקטן לאו בר קבולי תקנתא דרבנן הוא נראה דאין לחלק בזה., דמ"מ גם באיסור דאורייתא ליכא על הקטן איסור דאורייתא רק תקנת חכמים. שוב לא אמרינן ביה כיון דלאו בר קבולי תקנתא דרבנן הוא. אפילו לדעת הרשב"א ביבמות (דף קי"ד) דאיסור דאורייתא אסור למיספי לקטן אבל איסור דרבנן מותר למיספי בידים לקטן. נראה לכאורה דבאיסור דאורייתא יש איסור גם על הקטן. ז"א דאם היה האיסור רביע גם על הקטן בדאורייתא היינו מצווים להפרישו ג"כ בדאורייתא והא הרשב"א כתב להדיא שם דאף בשל תורה אין מצווים להפרישו. אע"כ דהוי רק מצד דאנו מחוייבים להזהירו ולחנכו ולשיטת הרמב"ם בסוף ה' מ"א אפילו איסור דרבנן אסור להאכילו בידים. יע"ש. וודאי ליכא חילוק בין דאורייתא לדרבנן שיהיה האיסור על הקטן ומוכח שפיר מרש"י נדה הנ"ל

מז) ומה שכ' כ"ג וז"ל אלא דמ"מ איכא תקלה גם בקטן כמ"ש המג"א מסנהדרין (דף נ"ה:) כיון דבמזיד הוא תקלה נמי איכא ורחמנא דחס עילוי' כיון דלאו בר עונשין כו' ורק היכי שהוא מזיד דבגדול איכא תקלה ורק בקטן לא נצטוה ע"ז ולא הוזהר משום שהתורה חסה עליו שלא לענשו כיון שאינו בר דעת ואלו היה נזהר היה ממילא גם בר עונשין ומ"מ מחשב תקלה כשעשה כו' אם הי' מוזהר ע"ז עכ"ל. לענ"ד אינו השגה כלל. ולא נוכל להוכיח מכאן דבשוגג בגדול באיסור דרבנן דיצרוך כפרה דשאני שוגג דקטן שבא ממזיד מחשב תקלה. תדע דשוגג דעלמא אף בגדול לא מקרי תקלה כמ"ש בש"ס שם. ואמאי מחשב לגבי קטן תקלה דמזיד שלו הוי ג"כ שוגג. ולמה גרע משוגג דגדול אע"כ דגרע משוגג דעלמא כיון שבא ממזיד. והוי שוגג קרוב למזיד. וכמו שכ' כ"ג דלא מענשין אותו כיון דהתורה חסה עליו אבל מ"מ עבר עבירה. או כמו שכתבתי דדומה לקלב"מ אף דפטור חייב עכ"פ לצאת י"ש. דעכ"פ עבר על איסור דאורייתא במזיד רק דלא מענשין אותו. לכן אף דמחשב שוגג גרע משאר שוגג וצריך כפרה ומחשב תקלה. אבל לעולם בשוגג בגדול באיסור דרבנן א"צ כפרה. אולם כ"ז כתבתי לשיטת כ"ג דקטן צריך כפרה אולם כבר העליתי לעיל (אות מ"ד) דגם קטן א"צ כפרה רק מצד מדת חסידות צריך קצת תשובה ומיושב השגתו

מח) ומה שכ' כ"ג וז"ל ובאמת בשו"ת משכנות יעקב והבית מאיר באה"ע ובחת"ס הביאו מסוגיא זו ראיה דהרמב"ם שפוסק דפיתוי קטנה רצון שהוציא מכאן שזה היה דעת הס"ד דפיתוי קטנה אונס ונדחה זו כו' עכת"ד. דעת כת"ר בזה. דאם נימא כן בוודאי ליכא השגה עלי מסוגיא זו דסנהדרין. דמ"ה מחשב שם תקלה דפיתוי קטנה רצון הוא והוי מזיד. אבל לעולם שוגג בדרבנן א"צ כפרה. וכ"ג רמז לעיין בספרו זכר יהוסף ביבמות (דף ס"ו:) דשם העלה בשם כמה תשובות דמוכח מסוגיא זו דסנהדרין כרמב"ם וסיים וז"ל וע' מג"א (סי' שמ"ג) דלענין איסור קטנים מזידין איקרי מש"ס הנ"ל. ובת"ש יו"ד (סי' א' ס"ק מ"ט) דבני דעה ומצוה הוי וכ"כ בחומות ירושלים (ססי' רע"ג) עכ"ל. וא"כ אין כאן השגה מסנהדרין שם ומדברי הש"ע ומג"א (בסי' שמ"ג) הנ"ל דלעולם שוגג בדרבנן א"צ כפרה

מט) ומה שהאריך כ"ג (באות ח') וז"ל וע"ע בס' מאורי אור כו' וע"כ ממעטינהו מקרא דאיש ואשה שלא להזהיר עליהן ומ"מ במזיד הוי בר תקלה כמו בגדול בכה"ג וכו' שדשו רבים עכ"ל. דבריו מיוסדים על אדני האמת. ובכל זאת ליכא שום השגה מסוגיא דסנהדרין כנ"ל. דממנ"פ אם נימא כהרב משכנות יעקב דמכאן מוכח כהרמב"ם דפיתוי קטנה רצון דהוי מזיד. בוודאי לא קשה עלי מסוגיא זו וא"ש מה שכ' בנתיבות דבשוגג בדרבנן א"צ כפרה. רק אפילו אם הפי' כמ"ש כ"ג דהוי רק כשוגג רק מפני שבמזיד בגדול הוי תקלה לכן בקטן במזיד אף דהוי כשוגג מקרי תקלה. ג"כ ליכא השגה מכאן על שוגג דעלמא בגדול בדרבנן דא"צ כפרה. דשאני בקטן דשוגג שבא ממזיד גרע משוגג לחוד כנ"ל. אבל לעולם שוגג לחוד בדרבנן א"צ כפרה כנ"ל. וכל זה כתבתי לשיטת כ"ג לפי מה שרצה בתחלה לומר דבקטן אף אם עבר על דאורייתא מחשב רק כאיסור דרבנן. אולם כפי מה שהעלתי ב' רש"י וכ"ה כ"ג דל"ש כלל בקטן איסור מדרבנן. אם כן מחשב דעבר על איסור דאורייתא בשוגג. או דלא עבר כלל וג"כ ליכא השגה עלי על שוגג בדרבנן. ובלא"ה העלתי לעיל (אות מ"ד) דמצד הדין א"צ כפרה רק מצד חסידות כנ"ל. ומיושב השגתו

נ) ומה שהשיג כ"ג (באות ט') לדחות תירוצי על השגתו מהא דכפאו רפרם לרב אשי דכפיה היינו בדברים