בכורי שלמה חלק א קלט

שביעית מנכרי ע"פ מורה שלהם שמיקל בזה יע"ש. וא"כ כ"ש דאינו מחויב המחמיר למחות ביד המיקל. כן הי השגת בפשיטות ע"פ מה שסמכתי על כ"ת בהעתקת דברי הנוב"י. וכעת ראיתי בנוב"י שכ' וז"ל. היכי שנחלקו שני חכמים באיסור דרבנן פשיטא שהאוסר לא יבלום פיו מלאסור ולמחות ביד המתיר עד שיעמדו למנין אם הם שוים בחכמה ושניהם הגיעו להוראה עכ"ל. מלשון זה שהאוסר לא יבלום פיו מלאסור נראה לכאורה דכוונתו כמ"ש כ"ג. שהאוסר לא גלה דעתו עוד להמתיר. מ"ה אומר דמחויב לגלות דעתו לאסור ולמחות ביד המתיר אף בדרבנן. אולם נלפע"ד דלא נוכל לפרש כן בכוונת הנוב"י. דאם נפרש כן דבריו. יקשה לפ"ז יותר הלשון עד שיעמדו למנין אם הם שוים בחכמה כו' עכ"ל. דהא אפילו אם המתיר יותר גדול בחכמה ובמנין ג"כ אסור לבלום פיו מלאסור ומחויב לגלות דעתו לאסור אולי יחזור חבירו כשישמע שטעה. והא אפילו נגד רבו מחויב לגלות דעתו אף בדרבנן ואסור לו לשתוק. וכמו שכ' בשו"ת שאילת יעב"ץ (ח"א סי' ה' אות ו') וז"ל אבל כשהטעות ברור קרוב לומר דגם בדרבנן לא שבקינן למיעבד עובדא ומותבינן ברישא ולא חיישינן לכסופא עכ"ל. וא"כ כ"ש כשאינו רבו אף דגדול ממנו כשחכם זה חולק ואוסר בוודאי אומר שחבירו טעה בודאי צריך לגלות דעתו וטעמו לאסור אולי יחזור חבירו מטעותו. ואף שחכם שהתיר אין חבירו רשאי לאסור כיו"ד (סי' רמ"ב). היינו כשכבר חלה הוראתו יע"ש. ועוד שעכ"פ צריך לשאול לו טעם מהוראתו אולי כשיראה לו טעותו יחזור בו. וגם הלשון כשנחלקו שני חכמים. מורה באצבע דכבר נחלקו וכ"א הגיד דעתו לחבירו דאם הכי' כמ"ש כ"ג הי' לו להנוב"י לומר כשחכם שומע דחבירו מתיר ולו נראה לאסור אסור לבלום פיו מלאסור. אע"כ דהנוב"י כיון כמו שכתבתי בפירושו. שכבר גלה דעתו ולא יכלו להכריע זא"ז. וע"ז אמר דאסור לבלום פיו מלאסור ולמחות ביד המתיר. פי' דלא סני בגילוי דעת שאוסר לבד. רק שצריך למחות ביד המתיר אם הם שוים בחכמה. ועל זה יפה השגתי מיבמות ומדברי המבי"ט הנ"ל. [וגם מרמ"א בח"מ סי' כ"ה הנ"ל] באופן דדברי הנוב"י קשים להולמם ממנ"פ ומתורץ השגתו עלי

מ) ומה שהביא כבוד תורתו משו"ת הרלב"ח (סי' קכ"א) בשני ת"ח מחולקין דאין המאכיל רשאי להאכילו לאוסר משום לפ"ע כמו בכוס יין לנזיר. והפר"ח באו"ח (סי' תצ"ו במנהגים) חולק עליו דגבי הנזיר המושיט יוד שהיין אסור לו וה"ר מיבמות (דף י"ד:) ללמדך שחיבה וריעות נוהגין זב"ז וע"כ דמדינא ל"צ לאודיעו עכ"ד. ולפענ"ד אשתמיטתייהו במחכת"ר דברי הריטב"א בסוכה (דף י') וז"ל רב חסדא ורבה בר ר"ה אקלעי לבי ריש גלותא אגנינהו בסוכה שנויה מופלגין ממנה ד' כו' יש אומר דמהא שמעינן. שהמאכיל לחבירו מה שהוא מותר לו לפי דעתו ומאכיל אין בזה משום לפ"ע. אף ע"פ שיודע בחבירו שהוא אסור לו לפי דעתו כו'. וצ"ל דהכא דוקא מפני שהאיסור ניכר לחבירו ואי לא ס"ל לא ליכול הא בשאינו ניכר לחבירו לא אמרינן התם חס ליה לזרעיה דאבא בר אבא דלספי ליה מידי דלא ס"ל בפ' כל הבשר וכן הורה לי מורי הרב עכ"ל. הנה היש אומר שהביא הריטב"א מבואר דלא כהרלב"ח שכ' דיש בזה לפ"ע. רק כהפר"ח דליכא לפ"ע כיון שלדידיה הוא היתר ואף דסיים הריטב"א וצ"ל דהכא דוקא מפני שהאיסור ניכר כו'. חס ליה לזרעיה דאבא כו' עכ"ל. זה אינו סתירה לדברי הפר"ח דהפר"ח כתב שם להדיא דמודה אף דמדינא ליכא לפ"ע. אפ"ה מדת חסידות היא דלא ליספי מידי דלא ס"ל. והיינו דקאמר חס ליה לזרעיה דאבא כו' יע"ש. והוא מכוון לדברי הריטב"א ואילו ראה הפר"ח דברי הריטב"א שהבאתי היה שמח

מא) ויותר אתפלא דאשתמיטתיה לכ"ג במחכת"ר דברי הרמ"א ביו"ד (סי' ק"ט ס"ז) וז"ל מי שנוהג באיזה דבר איסור מכח שסובר שדינא הוא הכי או מכח חומרא שהחמיר על עצמו מותר לאכול עם אחרים שנוהגין בו היתר דודאי לא יאכילוהו דבר שהוא נוהג בו איסור (הגהות מרדכי) עכ"ל. וכ' הש"ך סק"כ וז"ל שם מפרש הטעם דודאי אלפ"ע לת"מ לא עברו. מיהו היינו דוקא כשאחרים יודעים שהוא נוהג בו איסור כו' ובתשובות מהרלב"ח (סימן קכ"א) כו' עכ"ל. אם כן מבואר מרמ"א וש"ך דאיכא לפ"ע כשיטת מהרלב"ח. א"כ יותר היה לו להשיג עלי מדברי הרמ"א והש"ך. אולם באמת מדברי הרמ"א אינו מוכרח דס"ל דאיכא לפ"ע. די"ל דס"ל ג"כ כשיטת הריטב"א והפר"ח הנ"ל. דליכא לפ"ע כיון דלדידיה שרי. רק דאפ"ה אסור ממדת חסידות. דלא להאכיל לחבירו דבר האסור לו לפי דעתו. וזה כוונת הרמ"א דודאי לא יאכילוהו דבר שהוא נוהג בו איסור. היינו ממדת חסידות. או מפני דלאו כ"ע דינא גמירי שידעו דבזה ליכא לפ"ע. ובפשיטות יסברו דאיכא לפ"ע כיון שלחבירו אסור מ"ה מותר לאכול אצלו. ואף דבש"ך מבואר דאיכא לפ"ע. משום דס"ל כהרלב"ח שהביאו שם בלי חולק. אולם אשתמיטתייהו דברי הריטב"א הנ"ל דליכא בזה לפ"ע ויעי' בהלק"ט (סי' ק"ג). וצדקו דברי הפר"ח שמכוונים לדברי הריטב"א ז"ל

מב) ומה שהשיג כ"ג משו"ת הרמ"א (סי' קכ"ד) דהיכי שסוברים שמותרים הם אינם חשודים להאכיל לאחרים הנוהגין איסור וכמ"ש בצרות הבת שהיו מודיעים אותם כו'. ג"כ אינו השגה להרב פר"ח. דהא הפר"ח מודה נהי דלפ"ע ליכא עכ"פ מדת חסידות הוא דלא ליספי לחבירו מאי דלא ס"ל ולא חשידי גם על זה. או מפני דלאו כ"ע דיני גמירי דלא ידעו דבזה ליכא לפ"ע. מ"ה אינם חשודים להאכיל לאחרים הנוהגין איסור. אבל עכ"פ ליכא חיוב להאוסר למחות ביד המתיר. ומיושב השגתו

מג) לכאורה יש השגה על דברי מדברי השעה"מ הל' אישות (פ"ט הי"ו) שנסתפק בשויא אנפשיה חד"א אם מותר להאכיל לחבירו ופשט לו מתוס' סוף נדרים מתירץ הר"א ממי"ץ הנ"ל דהוא מוזהר והיא אינה מוזהרת. ואכתי איכא לפ"ע אע"כ כיון דלדידה ליכא איסורא ליכא לפ"ע. ואח"כ כ' וז"ל ומתוך האמור [בשיטה מקובצת] נראה שיש להוכיח מה שיש מן הספק על המונעים עצמם מלהדליק הטוטין בנר של חלב אי שרי להו ליתנן למי שנוהג בו היתר שידליקנו ולא קעבר אלפ"ע כיון דלידיה שרי וע' בס' משאת משה חיו"ד סי' ד' הובא בפ"ת יו"ד סי' צ"ב סק"ז] ומתוך דברי השיטה נראה דאע"ג דלאחר שרי אפ"ה כיון דלגבי דידיה איסורא קא עביד עבר אלפ"ע. עכ"ל. נראה לכאורה דלא כדברי. אולם באמת אינו השגה. דעד כאן לא קאמר השעה"מ רק דאסור למי שנוהג איסור לתת להמתיר והיינו לספות בידים. אבל מעולם לא עלה על דעתו שהאוסר יהיה מצווה להפרישו למי שמתיר. והיינו למחות אינו מחויב. וגם מה שאמר דאסור להאוסר לספות בידים להמתיר ג"כ אינו ברור בעיניו להלכה. תדע דהשעה"מ בעצמו בה' לולב (פרק ז') העלה דמי שנזהר שלא לשאוב טאבאק ביו"ט מ"מ מותר לטלטל הכלי כיון דדרך שמכבדים למכובדים ולא הקצה מדעתו ע"ש. ולפי הנ"ל למי שנוהג איסור ביו"ט יהיה אסור ליתן למי שנוהג היתר מצד לפ"ע. אע"כ דליכא לפ"ע בזה. א"כ כ"ש שאין מחויב האוסר למחות ביד המתיר דלא כהרב נוב"י

מד) ומה שהשיג כ"ג (באות ז') עלי וז"ל ומ"ש במה שהבאתי מא"ח (סי' שמ"ג) בקטן דצריך כפרה לכשיגדל אף שהוא ג"כ רק דרבנן מצד החינוך ומכ"ש דיותר יש להצריך כפרה היכי שעיקר החיוב עליו מדרבנן אם היה נודע שיש בזה איסור דכיון שאפשר שיתברר מעצמו לכ"ע מבררינן כו' עכ"ל. ולפענ"ד אינו השגה. דברמ"א כתב שם וז"ל וקטן שהכה אביו או עבר שאר עבירות בקטנותו אע"פ שאינו צריך תשובה כשהגדיל מ"מ טוב לו שיקבל על עצמו איזה דבר לתשובה ולכפרה אע"פ שעבר קודם שנעשה בר עונשין. פסקי מהרא"י (סי' ס"ב). עכ"ל. וע' במג"א (סק"ד). ובתשובתי הקודמת (סי' ל"ג אות כ"ד) העתקתי