בכורי שלמה חלק א יד

כאמרם ז"ל על קרא דוננתי לך מהלכים בין העומדים האלה יע"ש. גם אמרי חז"ל בברכות (דף ס"ד.) ת"ח אין להם מנוחה לא בעוה"ז ולא בעוה"ב. שנאמר וילכו מחיל אל חיל יע"ש. והיינו מפני שהולכים תמיד ממדרגה למדרגה יותר גבוה. וראיתי אחד קדוש מדבר שבאם ירצה איש לעלות למדרגה יותר גבוה צריך לירד ממדריגתו מעט. ואח"כ יוכל לעלות למדרגה יותר גבוה והיא ירידה צורך עליה ע"כ. ונלפע"ד כוונת הספרא בפ' ויקרא למה הפסקות משמשות ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ע"כ. והיינו דבעת שלמד תורה מפי הקב"ה בודאי עלה למדרגה גדולה והי' לו דביקות גדול בה' כמאמר הזוהר הקדוש אורייתא וקוב"ה וישראל חד. מ"מ הי' צריך להפסיק בין פרשה לפרשה להתבונן שיוכל לעלות למדרגה יותר גבוה. ולמשל כאשר יורה איש בקשת כאשר ימשוך החץ הרבה בחזרה לעצמו. כן יורה החץ אח"כ ממנו והלאה הרבה. וי"ל ג"כ דתפלה נקרא קשת מטעם הזה. כאשר מתרגם התרגום על אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי בצלותי ובבעותי. וי"ל דמטעם זה תפלה נקראת קשת דדומה לקשת כנ"ל דמפני שיפסיק מעט מדביקות ומושך מחשבתו אחור יוכל אח"כ לעלות למקום גבוה יותר

טז) וענין ההפסק מהדביקות כוונתי באופן זה ע"פ מ"ש הרמב"ם בה יסודה"ת (פ"ב ה"ב) והאיך היא הדרך לאהבתו ויראתו בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול כמו שאמר דוד צמאה נפשי לאלקים לאל חי. וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות כו' עכ"ל הזהב. ויעיין בנתיבות העולם ממהר"ל מפראג (נתיב אהבת השם פ"א) כי אם הוא נמשך אסר השי"ת וחפץ הדביקות בו יתברך מכח האהבה בוודאי הוא ירא ג"כ לעבור רצונו שבזה מבטל הדביקות והאהב' כו' עכ"ל. היוצא לנו מזה דהדביקות בד' היא בא מכח האהבה. ומדת היראה היא שנרתע לאחוריו ויפחד להתקרב להשי"ת. והנה צריך לעבוד את ד' בבחי' יראה ואהבה כמו שכ' בפ' דברים. דהיא בחי' רצוא ושוב. כמ"ש בספר יצירה אם רץ לבך שוב לאחור. וכמ"ש בזוהר הקדוש דצריך להיות בבחי' עייל ונפיק יע"ש. והיינו דע"י האהבה יתקרב להשי"ת. וע"י היראה ישוב לאחור ונרתע מפני פחד ד' והדר גאונו. ואחר, כך חוזר ונתקרב להשי"ת עי"ז למדרגה יותר גבוה באהבת ד'. והיא בחי' רצוא ושוב והנה יראת ד' הוא הפתח והשער לד' צדיקים יבואו בו כמ"ש ראשית חכמה יראת ד'. וע"י היראה יבוא לאהבת ד'. כמבואר בש"ס ובזוהר בתיקונים ובספר ראשית חכמה (שער היראה פ"א). והנה אמרינן בברכות (דף ח'.) לעולם יכנוס אדם שיעור שני פתחים ויתפלל ע"כ. ולכאורה אינו מובן הענין של שיעור שני פתחים. וע"פ הנ"ל י"ל דכוונתם ז"ל ע"פ דאיתא בשבת (דף ל"א:) כל אדם שיש בו תורה ואין בו יראת שמים דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות ומפתחות החיצוניות לא מסרו לו בהי עייל עכ"ל. נראה מזה כי עיקר ידיעת החכמה הוא להשיג האדם לעשות רצון בוראו ית"ש ולהדבק בו. לפ"ז י"ל דכוונת הש"ס במה דאמרו לעולם יכנוס אדם שיעור שני פתחים. היינו דצריך שיקדים היראה לתורה. כמו שאמר שלמה הע"ה ראשית חכמה יראת ה'. דאם לא יהי' לו היראה דהיא מפתחות החיצוניות בהי עייל. דהא תורה היא מפתחות הפנימיות. וקודם התפלה צריך לשוב בתשובה שלימה ולעורר בתוכו מדת היראה והכנעה לה'. ואחר כך כשיהיה לו גם היראה ויהיה לו מפתחות החיצוניות והפנימיות אז יוכל לכנוס שיעור שני הפתחים ויתפלל ויוכל לכוין לבו לשמים. ומצאתי אחר זמן רב בכתר שם טוב מבעל השם זצ"ל שכתב בקיצור ביאור דברי הש"ס לעולם יכנוס אדם שיעור שני פתחים וז"ל היינו יראה ואהבה עכ"ל. ושמחתי שכוונתי במקצת לדבריו הקדושים בעזהי"ת. אך לא הביא דברי הש"ס בשבת שהבאתי. ואפשר כוונתו הקדושה ג"כ למה שכתבתי

יז) ועפ"ז בארתי דברי המלך החכם בקהלת (ט' ט') ראה חיים עם אשה אשר אהבת. ע"כ. ולפי פשוטו קשה להולמו איזה מוסר ילמדנו המלך החכם בזה. ונלפע"ד דהנה ידוע שאשה רומז ליראת ה' כמו שנאמר אשה יראת ה' וגו'. ולומד אותנו שלא יהי' אדם עומד רק באהבת ה' רק שצריך להקדים לה מדת היראה ויתנהג בשניהם בשוה. כי מפני שע"י מדת האהבה מתקרב ביותר להשי"ת ויוכל לצמוח מזה שיהי' ניזוק חלילה מתוך האהבה יותר מהגבול כמו שקרה לנדב ואביהו. כמ"ש הרב אור החיים הקדוש בפ' אחרי וז"ל. בקרבתם לפני ה' פי' שנתקרבו לפני אור העליון בחיבת הקודש ובזה מתו והוא סוד הנשיקה שבה מתו הצדיקים. והנה הם שוים למיתת כל הצדיקים. אלא שההפרש הוא להצדיקים הנשיקה מתקרבת להם ואלו הם נתקרבו לה. והוא אומר בקרבתם לפני ה' ואומרו וימותו בתוס' וא"ו רמז הכתוב הפלאת חיבת הצדיקים שהגם שהיו מרגישים במיתתם לא נמנעו מקרוב לדביקות נעימות עריבות ידידות חביבות חשיקות מתיקות עד כלות נפשות מהם והבן כו' עכ"ל. ומ"ה למד שלמה הע"ה ראה חיים [פי' אם תחפוץ להשאר בחיים שלא תמות מרוב דביקות ה'. העצה לזה] עם אשה אשר אהבת. פי' צריך אתה גם ליראת ה' שנקראת אשה לצירף האהבה שאז תעבוד את ה' בבחי' רצוא ושוב. אז תוכל לעבוד את ה' בשלימות בעוה"ז ותשאר בחיים. גם יהי' נפשך צרורה בצרור החיים לעולם הבא כי חצריך להוראה והאהבה ביחד: יח) לפ"ז נבין בטוב טעם בעזהי"ת כוונת המתניתן בברכות שם. דאין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש. ולכאורה תיבת עומדין מיותר והי' לו לומר אין מתפללין אלא מתוך כובד ראש אולם לפי מה שהעלתי א"ש דכוונת המשנה היא שקודם התפלה צריך לשוב בתשובה שלמה לפני ה' ולהיות בהכנעה גדולה ולהיות נרתע לאחוריו מפני פחד ה' והדר גאונו שהיא בחי' היראה שזה נקרא כובד ראש כמ"ש רש"י. ותיבת עומדין הכוונה על השיהה. ועל זה מביא ראי' שהחסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין כדי שיכוונו לבם לאביהם שבשמים כלומר מתוך שהי' להם מדת האהבה ודביקות בהשי"ת היו שוהין שעה אחת לפני התפלה. פי' שהתגברו במדת היראה שעי"ז נפסקו מעט מהדביקות כדי שעי"ז יוכלו להתגבר עוד יותר במדת האהבה בדביקות בשעת התפלה כנ"ל. וידוע דעובד מיראה נקרא עבד. ועובד מאהבה נקרא בן. מ"ה מסיים המתני' כדי שיכוונו לבם לאביהם שבשמים היינו שעי"ז ששוהין שעה אחת במדת היראה יבואו אח"כ למדרגה יותר גבוה במדת האהבה ויהיו בבחינת בן ויכוונו לבם לאביהן שבשמים. כן יעזרני ה' על דבר כבוד שמו שאזכה לעבוד את ה' ליראה ולאהבה

יט) עוד שם בברכות (דף ל"ב:) ואריב"ל המתפלל צריך לשהות שעה אחת אחר תפלתו שנא' אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך כו' עכ"ל. ויע"ש במהרש"א בח"א איך מוכח זה מקרא. אולם לכאורה אינו מובן למה צריך לשהות שעה אחת אחר התפלה איזה תועלת בזה. ונלפע"ד ביאור דברי קדשם על פי מה ששמעתי מפי אדומו"ר הגאון הקדוש בעל חידושי הרי"ם זצ"ל. על מה דכ' בתהלים (קי"ח כ"ז) אסרו חג בעבותים. ויום אחר יו"ט נקרא אסרו חג. היינו מפני שביו"ט נתעלו ישראל בקדושה רבה והיה להם מחשבות קדושות. ויש לחוש שאחר החג שיצא כ"א לפעלו ולעבודתו ישכחו הכל והי' כלא הי'. לזאת צוה דהע"ה אסרו חג בעבותים דהיינו שיקשרו את החג בחול שגם בימי החול בל ישכחו את המחשבות הקדושות שהיו להם בחג ודפח"ח. כעין זה נ"ל לפרש מה דכתיב בפ' משפטים ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ויחזו את אלקים ויאכלו וישתו ע"כ. שלכאורה אינו מובן כוונתם שאכלו ושתו אצל ויחזו את אלקים. [וידוע דברי המדרש לחד מ"ד שזה היו נדב ואביהו וחטאו בזה. אולם לאידך מ"ד חטאו בענין אחר] ונ"ל לבאר על פי מה שראיתי בס' אחד קדוש מדבר אשר בעת שיגיע אדם למדרגה גדולה שיהי' לו דביקות בה' ית"ש. ולא הורגל עוד בזה. עצה לזה שבעוד שיש לו דביקות ידבר עם בני אדם וכדומה לעשות דבר גשמי ולא יפסיק מדביקותו. וצריך להרגיל עצמו בזה עד שלאחר זמן יהי' יכול לעשות דבר גשמי או לדבר עם בני אדם ויהי' דבוק. בקב"ה. עכ"ד הקדושים. ונ"ל להביא סמך לזה מדברי הרמב"ם בהל' יסודי התורה (פ"ז ה"ד) וז"ל כל הנביאים אין מתנבאין בכל עת שירצו אלא מכוונים דעתם ויושבים שמחים וטובי לב ומתבודדים. שאין הנבואה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות אלא מתוך שמחה. לפיכך בני הנביאים לפניהם נבל ותוף וחליל וכנור והם מבקשים הנבואה. וזה שנאמר והמה מתנבאים כלומר מהלכין בדרך הנבואה עד שינבאו כמו שאתה אומר פלוני מתגדל. אלו שהם מבקשים להתנבא הם נקראין בני הנביאי' עכ"ל. אם כן מוכח שבני הנביאים שלא הורגלו עוד בנבואה היו מבקשים עצות ומבקשים הנבואה. ומסתמא אף שהגיעו לנבואה במקרה היו מבקשים עצות שיהי' להם הנבואה בקביעות. ומ"ה בעת שיגיע למדרגת האהבה ודביקות ורגיל עצמו שלא יפסיק מדביקותו בה' אף שיעשה דבר גשמי. ויעי' בס' תולדות יעקב יוסף פ' וירא שכ' ששמע ממורו בעש"ט זצ"ל פירוש הענין של חנוך שהיה מייחד קובה"ו על כל תפירה וכו' הוא כך דהמחשבה נקרא אין סוף הוי' והמעשה הוא אדני וכאשר מחבר המעשה עם המחשבה בעת, עשיית המעשה נקרא יחוד קובה"ו. וזה שכ' כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה ר"ל כי המחשבה נקרא חכמה כח מה ותעשה המעשה בכחך שהוא המחשבה לחבר שניהם שהוא יחוד קובה"ו כו' יע"ש. עוד הביא שם לפרש כן בשם בעש"ט זצ"ל הא דאמרינן בש"ס פירוש דנשקי ארעא ורקיעא לקשר ולחבר מעשה הגשמי ברוחני שעי"ז נעשה יחוד קובה"ו יע"ש. עוד כ' שם שהיא כמו שעשה יעקב במקלות שפיצל בהם מחשוף הלבן שהיא כוונת התפילין כש"כ בזוהר. וזה הוא הפי' מ"ש רמ"א באו"ח (סי"א) שויתי ה' לנגדי תמיד יע"ש. לפ"ז נראה לי פירוש הקרא לפענ"ד ואל אצילי בני ישראל [שהם בני הנביאים שלא הורגלו עוד בדביקות ה'] ויחזו את אלקים [פי' שהגיעו למדריגות דביקות בה' שהיא מדרגת נבואה.] ויאכלו וישתו. פי' הרגלו עצמם שלא יפסקו מדביקותם בה' לכן הלכו לאכול ולשתות לקשר ולחבר מעשה הגשמי ברוחני שזהו יחיד קוב"ה ושכינתי'. ועפ"ז נלפע"ד כוונת הש"ס שם בברכות. במה שהחסידים הראשונים. שהו שעה אחת אחר התפלה מפני שבשעת התפלה מסתמא עלו למדרגה גבוה מאד. באהבת ה' ולדבקה בו ויראו לנפשם שבעת יעשו דברים גשמיים לבל יפלו ממדרגתם. לזאת הכינו עצמם שעה אחת אחר התפלה לתקוע מחשבתם הקדושה יתד במקום נאמן לחבר את הרוחני בגשמי ועי"ז בל יאבדו מחשבתם הקדושה אף לאחר זמן שיעשו דברים גשמיים. כן יזכני ה' להיות מעושי רצונו ולעבדו בכל לבבי ונפשי ומאדי

כ) בס' לקט יוסף כ' טעם שהשכינה אינה שורה בחוץ לארץ כי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו והקב"ה בירר לעצמו ארץ ישראל וא"כ האומות אף שעובדים ע"ז בא"י אין יכולים לאסור דבר שאין שלהם לכך שירה שם שלא יוכלו לאוסרה עכ"ל יע"ש. ולפענ"ד קשיא לי עליו לפי מאי דאמרינן בחולין (דף מ') אר"ה היתה בהמת חבירו רבוצה לפני ע"ז כיון ששחט בה סימן אחד אסרה סבר לה כי הא דאמר עולא אר"י אע"פ שאמרו המשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה עשה בה מעשה אסרה [פירש"י בהמת חבירו אף על גב דאאדש"ש אשמעינן ר"ה דבעשה בה מעשה כל דהו אסרה] ר"נ ור"ע ור"י אמרי אאאדש"ש. פי' רש"י אפי' בגמר מעשה יע"ש. וא"כ בשלמא לר"נ ור"ע ור"י א"ש דאף בגמר מעשה אאאדש"ש, אבל לר"ה ועולא אמר ר"י היכי דעבד בא"י מעשה אפי' במעשה כל דהוא אוסר. ולשיטת