בכורי שלמה חלק א קלו

ניחוש שיתברר אח"כ מאליו שנכנס חמץ לביתו ונמצא חמץ ועבר על איסור דרבנן למפרע. ואין לדחות כיון דברשות חכמים לא חזר ובדק א"כ לא עבר על איסור דרבנן. הכל קשה למה לא צוו חכמים לחזור ולבדוק דמיחזי כחוכא להקל משום ספק דרבנן מה שיתברר אח"כ שהי' בטעות. אע"כ דדוקא בתרומה דחמור אמרינן סברא זו. אבל בשאר איסורים לא. ומיושב השגתו. ועי' לקמן (אות נ"ז נ"ח)

כג) באופן אחר נלפע"ד לתרץ השגתו. דהנה הבית יצחק כ' שם וז"ל. ואף דברובא כה"ג לא חיישינן דהא בכל יומא אנן אכלינן חלב וגבינו' מבהמה וביצים מתרנגולת ולא חיישינן שמא כששחט אותה אז ממילא תמצא טריפה ונמצא שאכלנו טריפות. לא דמיא להתם דהא אף אם תמצא טריפה נאמר השתא היא דנטרפה דהא קי"ל דהם כשירות למפרע ואף דבסירכא אוסרים מג"י מ"מ הוי מילתא דלא שכיחא שיהי' דוקא סרכא וטריפה ודאית דרוב סרכות הם אסורות מספק עכ"ל. וא"כ ה"ה בנ"ד בתלמיד עם רבו ג"כ מילתא דלא שכיח שיטעה רבו. וכן בג"נ ג"כ מלתא דלא שכיח שיהי' גזל כמו שהבאתי ב' הפ"י. מ"ה לא חיישינן להמיעוט וסמכינן על הרוב. ושאני בקידושין שם דשכיח

כד) אולם לכאורה יש להשיג על זה ע"פ תירץ השני שתירץ הרב בית יצחק וז"ל. ועוד דשם ג"כ מחוסר מעשה שחיטה וכל זמן שלא ישחטנה אינו עומד הדבר להתברר מעצמו משא"כ כאן דשמא יבא אבי' מעצמו ושכיח הדבר שיחזור ממדינת הים לכך חיישינן. עכ"ל. הנה לפי תירץ זה גם ברוב דוקא כשאין עומד להתברר ממילא רק ע"י מעשה לא חיישינן. אבל כשיתברר ממילא גם ברוב חיישינן. אולם לפי האמת תירץ השני אינו מחוור. שכ' דשם מחוסר מעשה שחיטה. הלא כיון דמצוה לשחוט כשרוצה לאכול בשר. הוי עומד לכך. כתוס' סוטה (דף כ"ה.) ד"ה לאו כגבוי. כו' דר"ש כל העומד לזרוק כזרוק ולפדות ולשרוף] טעמא אחרינא אית בהו ולא אמר אלא במקום מצוה כו'. ועי' באה"ע (סי' קכ"ד) בגט שכתבו על איסור הנאה. וא"כ ה"ה שחיטה דהוי מ"ע להרמב"ם וסייעתי'. ועי' בשו"ת בית יעקב (סי' ק"ו) דדוקא נדר דאיכא מצוה לאתשילי בי' הוי דשיל"מ אבל לא בשבועה משום דליכא מצוה לאתשולי ממילא מקרי מחוסר מעשה. ולא הוי דשיל"מ רק בביצה שנולדה בי"ט. דמותר אחר יו"ט ממילא. רק בנדר דהוי מצוה לאתשולי לא מקרי מחוסר מעשה. והיינו מפני דעומד לכך כתוס' סוטה הנ"ל. ועי' נדרים (דף נ"ט) וא"כ ה"ה בנ"ד מותר לאכול הבצים ולשתות החלב מפני שעומד לשחיטה דמצוה לא מקרי מחוסר מעשה

כה) ובלא"ה יש לדחות תירץ השני. דאין לך מעשה גדול מזה שיחזור אבי' ממדה"י הלום. עי' בנזיר (דף מ"ה.) יצא זה שמחוסר הבאה ע"ש. אלא לפי שאנחנו א צריכים לעשות המעשה מקרי ממילא. וא"כ ה"ה לענין שחיטה א"צ שהוא בעצמו ישחוט רק אחר יוכל לשחוט מקרי ג"כ שיתברר ממילא. ואפ"ה מותר לאכול חלב וגבינות ובהמה. א"כ מוכח דברוב ל"ש סברא זו שיתברר ממילא. ח"כ ה"ה בנ"ד ברב עם תלמידו דהוי רובא דאינו טועה. וכן בג"נ דגם כן יש מיעוט דלא שכיח שיהי' גזלן לא שייך בזה סברת כ"ג לחוש שמא יתברר ממילא. דברוב לא אמרינן כן. גם ראי' זו טובה מה שהביא הבית יצחק דברוב לא שייך סברא זו שמא יתברר ממילא ממה שכ' הש"ך (ריש סי' מ"ב סק"ה) שמותר לטעום הכבד אם יש בה, טעם מר אף דשמא לא יטעום טעם מר ונמצא דעבר על איסור דרבנן. ותירץ דעל הרוב טועמים טעם מר יע"ש א"כ מבואר מש"ך דעכ"פ ברוב בדרבנן לא שייך סברא זו דשמא יתברר ממילא. אך מדברי הפמ"ג דשם שכ' עוד משום ספיקא דרבנן יע"ש נראה דלא ס"ל סברא זו אף בספק השקול. וכן נראה מט"ז ריש (סי' צ"ח סק"ב) שמותר לטעום בשר אם נמלח דהוי סד"ר ולקולא אף שעומד להתברר מעצמו כשיטעום ושמא ירגש טעם דם. יעי' בבית יצחק שהוכיח כן מט"ז. וכ"נ מכרו"פ שלא ס"ל כלל הזה מפני שכ' דהרש"ל אסור לטעום בשר אם מלות היינו משום חזקת איסור שלא נמלח. ולא אמר מפני שיתברר בעצמו. ובלא"ה הבית יצחק סיים וז"ל ואפשר לומר עוד דדוקא בטעימת איסורים הקילו חכמים דלא אפשר בלא"ה וחששו לפסידא. וכה"ג מצינו בחולין (דף י"א:) אבל בהך דקידושין שאני דהא אפשר לה לאכול חולין עכ"ל. לפ"ז בנ"ד בהני אוונכרי דזבני אסא מכותים דלא אפשר בלא"ה שלא לקנות אצלם. דאצל ישראל לבד לא יספיקו לכל ישראל. בזה ל"ש סברא זו דשמא יתברר ממילא. ועי' בשו"ת ח"צ (סי' מ"ו) שהשיג על הב"ח שהעלה בענין כתמים ממראה טהור להמתין מלהורות בם עד שיתייבשו שמא יחזרו למראה טמא והח"צ דחה זה מהלכה וכן פוסק בשאילת יעב"ץ (ח"א סי' י"ב) אף שיוכל להתברר ממילא אח"כ כשיתיבש שהוא טמא. מפני שהוא כעת ספיקא דרבנן:

כו) ומה שכ' כ"ג (באות ג') וז"ל וע"ז כ' דהא בדרבנן עבדינן עובדא כו' וכ"ז בלי יסוד ומה ענין זה לס"ס רק דלסברתו הוי מיעוטא דלא שכיח שיטעה הרב ומ"מ היכא דאיכא לברור צריך לברר כשיתברר מעצמו. כו'. עכ"ל הזהב. נוראות נפלאתי. וכי כעורה זו מה ששנה הרשב"א בתשובה (סי' ת"א) דס"ס מטעם רוב. יע"ש א"כ הדמיון רוב לס"ס עולה יפה. אף שנראה שם מרשב"א דס"ס עדיף מרוב. יעי' בפ"י בכתובות (דף ט:) ד"ה אי למיתב. דלרשב"א ס"ס מטעם רוב. ויעי' בשו"ת תורת חסד (חא"ח סי' ז') שהעלה דגם לדעת הרמב"ם דספיקא דאורייתא מה"ת לקולא ג"כ ס"ס מטעם רוב. ובפרט בנ"ד דהוי מיעוט דלא שכיח מודה הרשב"א בתשובה דדמי לס"ס. וא"כ מיושב השגתו. ומה שהעיר דיש להחמיר שיתברר מאליו כבר השיבותי על זה לעיל

כז) ומה שהשיג כ"ג עלי (באות ד') וז"ל ובפרט במידי דהרחקה שהחמירו יותר בדרבנן כו' ומכ"ש באיכא לברורי בלא טרחה לידע אם יש לחוש לדברי השואל שהי' לחוש יותר עכ"ל. לפענ"ד אינו השגה דכבר האריך הרב ארעא דרבנן בהקדמתו בבקיאות נפלא מה שמצינו בש"ס ופוסקים דדרבנן קיל מדאורייתא. ומ"ה בנה ספרו על זה לידע איזה דבר מה"ת ואיזה דרבנן כדי שנדע להקל בדרבנן יע"ש. וא"צ להעתיק דבריו ואינו לפני כעת. ולפי דברי כ"ג יקשה הלא חכמים עשו חיזוק לדבריהם כו'. אע"כ לאו בכל מקומות עשו חיזוק. יעי' כ"ג בתוס' ב"ב (דף מ"ט:) ד"ה וכדרב כהנא. דדבר שאין לו שורש מה"ת אין לחכמים לעשות חיזוק. ואף שתוס' מתרצים שם גם בענין אחר מ"מ כלל הזה נאמן הוא דכן מצינו בגיטין (דף ס"ה.) בהא דאמרינן כל תיקון דרבנן כעין דאורייתא תיקון דוקא במילתא דאית לי' עיקר בדאורייתא יע"ש. גם אשתמיטתי' לכ"ג במחכת"ר דברי שו"ת חוט השני (דף פ"א.) דהא דאמרינן דחכמים עשו חיזוק לדבריהם דהיכא דלא מפורש כן בדברי הגמ' אנן מעצמנו לא אמרינן יע"ש. וכ"ה בשו"ת מקור ברוך (סי' נ"ח) הובא בקהלת יעקב (סי' ק"ל) ובשו"ת חות יאיר (סי' ט'). ומ"ה א"ש דרוב מקומות בש"ס לא אמרו כלל הזה דעשו חיזוק. ומ"ה גם בנ"ד לענין בדרבנן עבדינן עובדא ג"כ לא נמצא מפורש בש"ס שיעשו חיזוק רק מפורש להקל בוודאי א"ש דאזלינן להקל. ויעי' בתוס' יבמות (דף ל"ו:) דהא דס"ל לר' יהודה חכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה היינו דוקא במילתא דשכיחא אבל במילתא דלא שכיחא לא עשו חיזוק. והנה העלתי ב' הנוב"י דזה מילתא דלא שכיח שיטעה הרב. א"כ א"ש דבדרבנן עבדינן עובדא כו' ולא עשו חיזוק. ויעי' בתוס' שבת (דף כ"ד ע"א.) דאין להשוות גזירות חכמים זה לזה יע"ש. ויעי' ברש"י ריש ביצה דנפקא לי' מדכתיב ושמרתם את משמרתי עשו משמרת כלומר גזרה למשמרתי כלומר לתורתי לא משמרת למשמרת שלא יעשו גזרה לגזרה. ויעי' בתוס' חולין (דף מ"א סוף ע"א) ובכתובות (דף ס') בהא דאמרינן בכמה דוכתי כל מקום שאסרו חכמי' מפני מראית העין אפי' בח"ח אסור. דהיינו דוקא היכא דמראית העין הוא משום איסור דאורייתא אבל היכא דאין המ"ע אלא משום איסור דרבנן לא אסרו בח"ח יע"ש