בכורי שלמה חלק א קלד

א"ש מה שכ' הנוב"י. דאף בת"ח אומר מותר הוי רק שוגג ושאני התם בב"ק (דף צ"ה:) לענין קנס אמרינן דבת"ח שהי' לו ללמוד קנסינן לי'. אבל לעולם בשאר מקומות דינו רק כשוגג. דצריך כפרה. אף דהוי קרוב למזיד. וכמ"ש בשו"ת חת"ס (חח"מ סי' כ"ב) וז"ל. הנה אומר מותר אינו אונס ולא מזיד לכ"ע אך פליגי אביי ורבא פ"ק דמכות (ד' ז' ע"ב) כו'. מ"מ בין למר ובין למר אומר מותר חייב ומתכפר בכל חטאות שבעולם פי' בין שיהי' קרוב לאונס מ"מ לא הוי אונס דרחמנא פטריה ובין שיהיה קרוב למזיד איננו מזיד ממש שלא יתכפר לו בחטאות אלא צריך כפרה ויש לו כפרה. ורק בגלות דכתיב בשגגה טובא ממעטינן אומר מותר כמ"ש תו' במקומות הנ"ל כו' והאריך בזה יע"ש. א"כ א"ש דברי הנוב"י דבדרבנן עבדינן עובדא. והדר מתבינן תיובתא. כיון דאומר מותר הוי שוגג ובדרבנן א"צ כפרה

י) ומה שרמז כ"ג ועי' בגיטין (דף נ"ג ב' ונ"ד ב') דלר"מ בדרבנן קניס אטו מזיד. וכוונתו דאם נימא דבדרבנן שוגג א"צ כפרה למה קניס ר"מ בדרבנן. הנה אדמותיב לי מדברי ר"מ למה לא הביא לי ראיה מדברי ר' יהודה שחולק עליו והעלה דבדאורייתא קנסינן ובדרבנן לא קנסינן. ור"מ ור"י הלכה כר"י. וכן פסק הרמב"ם כר"י בפ"ו מה' שבת (ה' כ"ג) ובא"ח (סי' שי"ח) ומה שרמז כ"ג לדברי בעה"מ ב"ק שם (לדף צ"ה) הנ"ל. הנה המלחמות ד' השיג עליו. ובלא"ה מתורץ השגה זו אף לדעת בעה"מ כפי שהעלתי בעזה"י לעיל (באות ט'). ומה שרמז כ"ג ובא"ז ובתה"ד כו': תרצתי ג"כ שם

יא) ומה שכ' כ"ג עי' בשו"מ (תנינא ח"א סי' ד') בההיא סמיא. ע"ש כוונתו דכ' שם וז"ל מה שאמר לכ"ע שרי ולדידך אסור ודקדק מעלתו הא גם לכ"ע כשיהיו פושעים אסורין. ולפמ"ש א"ש דהנה הסמיא באמת טעה בדין ולא ידע הך דר"ש מבונבורג וחשיב ששמואל לא התיר רק לסמוך עליו. והנה מבואר בתה"ד דת"ח הטועה בדין לא חשיב שוגג. לפ"ז שפיר קא"ל לכ"ע מותר בשכח אב לדידך שאתה ת"ח חשיב שוגג שלך מזיד ואסור עכ"ל. ובמחכת"ר רק דרך פלפול אמרה. כי תירץ זה אינו מספיק לקשייתו. דהא גם לכ"ע למי שהוא ת"ח ויטעה בזה דהוי טעות בדין ג"כ יהיה כמזיד. ואטו ליכא בעולם ת"ח יותר. ולמה אמר לכ"ע שרי ולדידך אסור. ובלא"ה יסוד דבריו בנוים על התה"ד וכבר העלתי לעיל דגם התה"ד לא אמרו רק בנדון שלו

יב) ומה שכ' כ"ג ועכ"פ בלא"ה נסתר דברי הנתיבות מעירובין כוונתו מה שהשיג בתשובתו הראשונה ע"פ דברי הנוב"י. אולם אני תרצתי בעזה"י השגתו בתשובתי הקודמת (סי' ל"ג אות כ'). ומ"ש כ"ג ורק דלמי שתלה בהוראתו להוציא ע"י עכו"ם לא גרע מתולה בהוראת ב"ד דפטור דהוי כאונס כריש הוריות. ובאשה שהותרה בהוראת ב"ד דפטורה מקרבן ומאשם תלוי עכ"ל. אינו השגה דנהי דתולה בהוראת ב"ד הוי כאונס. אבל בתולה בהוראת עצמו גרע דהוי כשוגג ולמדתי חילוק זה משו"ת הרד"ך (בית כ"ב חדר ה') וז"ל ואפילו לתוס' דס"ל בפ' כלל גדול אומר מותר אסור היינו טעמא כדאיתא בפ' ואלו הן הגולין אומר מותר קרוב למזיד הוא כי הי' לו ללמוד. אבל בנ"ד אף אם למד וכי הי' יודע יותר ממה שהי' יודע כ"ת [פי' וכ"ת טעה] לכן אונס גמור הוא עכ"ל הרד"ך יע"ש. א"כ מבואר דתולה בהוראת עצמו גרע מתולה בהוראת ב"ד

יג) ומה שכ' כ"ג ועי' במנח"י כו' ובפר"ח כו' ובפלתי כו' וכ"כ המג"א כו' והא במנחות כו' התם בדרבנן עכ"ל. כל זה הביא כ"ג ראיות לסברת הנתיבות. וגם אני הבאתי לעיל שהכרו"פ והפר"ח והח"ד השיגו על הט"ז

ומה שכ' כ"ג אך תוס' סנהדרין (דף ל"ג.) ד"ה מה שעשה כיון דעשה עפ"י חכם כו' וא"כ מפורש כהט"ז לפירושו בהתוס' עכ"ל. אולם לפי מה שהעלתי לעיל (באות י"ב) ב' שו"ת הרד"ך אינו השג' דשאני התם דעש' ע"פ חכם דהוי כאונס. אבל לעולם בטועה בהוראתו הוי כשוגג וקנסינן שוגג אטו מזיד

יד) ומה שכ' כ"ג ועי' במל"מ פט"ו ממא"ס שהניח בצ"ע על התוס' בכורות מהרמב"ם פ"ו דתרומות ועי' בח"ד (סי' צ"ט סק"ו) שהאריך לחלק דליכא למילף שאר איסורין מתרומה עכ"ל. יעי' בפמ"ג ביו"ד (סי' צ"ט בש"ד סוף ס"ק י"ב) ורמזו הגרע"א בתוס' רע"א בתרומות (פ"ב מ"ב) כעין זה. הנה תירץ של הח"ד מוכרח דאל"ה יסתרו דברי הרמב"ם עצמם. דבפ"ב מה' שגגות ה"ו פוסק דאומר מותר הוי שוגג. אע"כ כהח"ד. אולם יש לדחות דמ"ה פוסק בה' שגגות דהוי שוגג משום דמיירי בתינוק שנשבה בי העכו"ם דזה עדיף משאר אומר מותר וכמו שהבאתי לעיל (אות ו') ב' החת"ס יע"ש. אולם יש להכריח חילוקו של הח"ד דהנה בשו"ת תורת חסד (אות סי' כ"ח) הביא ראי' דאומר מותר הוי שוגג מדאיתא בתמורה (דף י"ז) דכשסבור שמותר להמיר מיחשב שוגג ויעי' ברמב"ם ריש תמורה ובפ"א מה' איסורי מזבח ה"ג ועוד הביא ראי' מדברי הרמב"ם בה' שבועות (סופ"ג) דכשדימה שמותר לעבור על שבועתו מפני הצער חשוב שוגג יע"ש. א"כ סותר הרמב"ם עצמו מפ"ו דתרומות אע"כ כחילוקו של הח"ד

טו) ומה שרמז כ"ג לעיין בספרו זכר יהוסף בחי' לשבת (דף ס"ח:) ד"ה שוגג. הביא כת"ר שם בקיאות נפלא ורוב מזה העיר כאן במכתבו. ועיינתי בדברי קדשו שם בספרו על מה שלא העיר במכתבו אלי. הנה מה שרמז שם כ"ג לקידושין (דף מ"ג.) היינו הך דזבחים (דף ק"ח:) אך בקידושין הגירסא מהופכת הוא ולא אנוס הוא ולא שוגג כו' ג"כ יש להוכיח מזה דאומר מותר הוי שוגג דאל"ה יקשה קשיית התוס' בזבחים שם ד"ה שוגג דא"צ מיעט על אונס דאונס רחמנא פטרי'. אע"כ דקאי על אומר מותר. ומוכח דדומה לשוגג. ומה שהעיר מקידושין (דף נ"ו.). שם קניס בין שוגג בין מזיד ומה שהעיר שם מדברי הכסף משנה בה' יסודי תורה (פ"ה ה"ד) ב' הרמ"ך דפוער עצמו לפעור זו היא עבודתו ומפרש בגמרא אע"ג דמכוין לבזויי' והאי ודאי מוטעה הוא אע"פ שקבל עליו התראה דסבור דהתראתם בטל ואפ"ה חייב יע"ש. לפע"ד אינו השגה לדין זה דאמר מותר הוי שוגג. כמ"ש הכ"מ שם דההוא לענין שוגג דמביא קרבן על שגגתו יע"ש. וא"כ דינו כשוגג. ומה שרמז כ"ג שם לש"ך ביו"ד (סי' ק"י ס"ק ל"ז) ג"כ כיון כ"ג להביא ראי' לדין דאומר מותר הוי שוגג. ומה שרמז כ"ג לעי' בס' בית יצחק שער הקבוע. ראיתי שם מה שכ'. ובמה שכתבתי מיושב כל הערותיו למעיין

טז) וראיתי בס' נועם ירושלמי בתרומות (פ"ח) שהוכיח מירושלמי דס"ל אומר מותר מביא חטאת דכ' בירושלמי פסחים (פ"ו ה"ה) מתניתא ביודע בו שהוא פסח ושחטו לשם שלמים דס"ל דעקירה בטעות לא הוי עקירה א"כ הא דתנן הפסח ששחטו שלא לשמו בשבת חייב עלי' חטאת היינו באומר מותר וכמו שפירש רש"י בפסחים (דף ע"א) הפסח וכו' כסבור כשם שמותר לשמו כך מותר שלא לשמו דאל"ה עקירה בטעות לא שמי' עקירה. וא"כ מוכח דאומר מותר הוי שוגג ומביא חטאת. וכן מוכח דאפילו רבה דס"ל במכות (דף ז') דאומר מותר קרוב למזיד [יע"ש דהגי' היא רבה] ואפ"ה סובר במנחות (דף מ"ט.) דעקירה בטעות לא שמי' עקירה ורבה גרסינן התם יע"ש. וכן מוכח מהא דמסיים שם רבה לטעמי' דאמר מחשבה דלא מינכרה פסול בה רחמנא ומחשבה דמינכרה לא פסל בה רחמנא. וזו היא סברת רבה במנחות (דף ב':) דאלו רבא אמר התם (דף ג':) לא קשיא כאן בקומץ מנחה כו' ולא ס"ל כרבה יע"ש וא"כ כיון דס"ל דעקירה בטעות לא שמי' עקירה וא"כ צ"ל מתני' דפסחים (דף ע"א:) דהפסח ששחטו שלא לשמו היינו דסבור כשם שמותר לשמו כך מותר שלא לשמו. וא"כ מוכח דס"ל לרבה דאומר מותר הוי לענין קרבן כשוגג. יע"ש. ויעי' בלבושי שרד (סי' ל"ט סק"ט) שכ' דטעה בדין שסבר שמותר להשליך הריאה לא קנסינן לי' והוי כשוגג: