בכורי שלמה חלק א קלב

ועכ"פ אין זה נוגע לענין שאלה ורק לענין האיבעי' בבדיקה דהיא טרחה. וע' בשעה"מ ה' מקוואות (כלל א') כיון דבדיקת חמץ מדרבנן אף אי אין חזקתו בדוק מ"מ הו"ל ספדרל"ק בשלמא להה"מ פ"ב מחומ"צ כיון דתחילתה ספק החמירו יותר משאר ספיקות ניחא. אך לראב"ד ומאור והטור ושאר פוסקים החולקים קשה. וע"כ כש"ך דבאתחזק איסורא ל"א ספדרל"ק (וע"ש במ"א שהכריע בסתל"ז מתשו' ריב"ש דבית שמשתמשין בו חמץ הוי אתחזק ועי' אחרונים). וגם להמ"מ והמל"מ פ"ד מבכורות דל"א ספדרל"ק אלא בנעשה כבר המתירו ובספק לא בדק הוה כספק אם הונח העירוב כו' (וע' בכורות כ' ע"א ברוב התלוי במעשה ובאה"ע סל"ח). וכ"ז לענין בדיקה דל"א ספד"ר בכה"ג אבל באמירה דליכא טרחה אין לחלק דבכ"מ צריך לברר. וע' בשו"ת נחלה לישראל (סי' ח') משש"ב מדר"נ ורמב"ן פ"ק דחולין דצריך לבדוק להשוחט דהוי מיעוט המצוי או חז"א מוכח דבלא"ה א"צ לברר ברובא אף בקל וכן בס"ס או בסד"ר והא דריש פסחים דגם שם איכא חזקת חמץ ולהסוברים דספדרל"ק אף באתחזק י"ל דע"י הגלגול נעשה לדרבנן כש"ך בדיני ס"ס (אות י"ט) או להה"מ דעיקר נתקן על הספק יע"ש שדבריו נסתרים לכל מעיין. וגם בעיקר דבריו שה"ר מר"ן ורמב"ן בשוחט שצריך לבדקו כבר הבאתי דברי השיבת ציון שדחה דל"ד דשם איכא טרחה לשאול לו כל דיני שו"ב יע"ש. והנה כבר הארכתי ביותר לכ"ת להזכיר כל דברי האחרונים המדברים בזה אשר יראה כל מעיין מה שיש לדון בסתירת דבריהם מכ"מ שהזכרנו למעלה ומה שיש לחלק בכ"ז. ובזה אחתום את מכתבי. ואו"ש לו ולכל אשר אתו ממני הכותב בטרדה רבה הדו"ש ושלום תורתו אוהבו באמת המכבדו ומוקירו כערכו הרב

יוסף זכרי' שטערן החופ"ק שאוול מחבר ס' זכר יהוסף וכו'

סימן לה

ב"ה יום ה' וישב שנת תרמ"ג לפ"ק אזארקאוו

אשד נחלי ברכה ונהרי שלום יזנקו לכבוד יד"נ ה"ה הרב האי גאון האמתי המפורסם בקצוי ארץ סיני ועוקר הרים. חכם חרשים צדיק ונשגב. איש אשכולות חו"פ. נ"י פ"ה עה"י כו' כקש"ת מו"ה יוסף זכרי' שטערן שליט"א אבד"ק שאוול בעהמ"ס זכר יהוסף וכו'

אחדשה"ט כמשפט ליראי ד' ולחושבי שמו

מה רבה שמחתי בראותי מכתבו היקר לי מפז אשר שם עין בקורת על דברי ויצרכם בכור שכלו. תשואות חן לכ"ג בגלל דבר הזה. ודבריו היקרים האירו עיני ומבין שירותיו יצהירו מול פני. אולם תורה היא והרשות נתונה לבנות ולסתור על מנת לבנות ובפרט להצדיק דברי. ומחזקינא למר טיבותא שהביא הרבה ראיות לדברי בין השגותיו. ומני ומיני' תסתיים שמעתתא

א) מה שהשיג כ"ג על מה שהבאתי ב' הנתיבות (סימן רל"ד) דבאיסור דרבנן בשוגג א"צ כפרה. והקשה כ"ג עליו דדוקא לענין ספיקא דרבנן יש להקל ולומר דבספק הורשו ממתקני התקנות. ללכת בהם לקולא כדי להפריש ביניהם לד"ת. אולם לענין כפרה בשוגג בדרבנן הוי כמו שוגג בדאורייתא דקרוב למזיד הוא דאדם מועד לעולם וא"כ ה"ה בדרבנן ועי' תוס' כתובות (דף ל"ז:) וסוטה (דף ח') עכת"ד

ב) ולפענ"ד אינו השגה. ושוגג בדרבנן דומה לספיקא דרבנן דמבואר ברמב"ם ה' חובל ומזיק (פרק ו') דפוסק כר"י דהמטמא בשוגג פטור. במזיד חייב. דס"ל בפ' הנזקין לא קנסינן שוגג אטו מזיד. והיינו בדרבנן אבל בדאורייתא קניס. והיינו שבה' שבת (פרק ו') פוסק הרמב"ם דהמבשל בשבת אפילו בשוגג אינו אוכל למוצאי שבת. ובפ' כ"ג מה' שבת פוסק דהמעשר בשבת בשוגג יאכל בו ביום במזיד לא יאכל עד מ"ש. והטעם פשוט דבהמבשל דאיכא איסורא דאורייתא קנסינן שוגג אטו מזיד. אבל במעשר דא"א משום שבות הוי מידי דרבנן ובדרבנן לא קנסינן וכדמוכח בסוגיא דהנזקין דאיכא לפלוגי בין דאורייתא לדרבנן יע"ש. ואם נימא כמ"ש כ"ג דלענין שוגג בדרבנן ג"כ צריך כפרה. אמאי בדאו' קנסינן שוגג אטו מזיד. ובדרבנן לא קנסינן שוגג אטו מזיד. דג"כ צריך כפרה. אע"כ דבדרבנן כיון כיון שעשה בשוגג א"צ כפרה כלל. ומ"ה בכדי לא קנסינן ליה

ג) ומה שהראה כ"ג לתוס' כתובות (דף ל"ז) סוף ע"ב. כוונתו דלענין כפרה לא תלוי בחומר האיסור דחזינן דבמיתות חמורות שלא ניתנה שגגתו לכפרה. אבל במיתות קלות ניתנה שגגתן לכפרה.. אם כן מוכח דכל שהאיסור קל יותר צריך כפרה מאיסור חמור. ולפענ"ד אין זה השגה. דשאני התם במיתות חמורות דחומר האיסור לא ניתן לכפרה כלל וזה מפאת חומרו. דאין לו שום הצלה אף ע"י כפרה והוא דומה לעובר על עשה דג"כ לא היה עונש מלקות ואפ"ה כ' הרמב"ן בפ' יתרו דעשה חמור מלאו. ויעי' בס' גופי הלכות (כלל שי"ג) שכ' דהלאוין שלא היו לוקין עליהם הם חמורים מלאוין שלוקין עליהם וכ' שהתו' כתבו כן במכות (דף י"ג:) ד"ה ר' יצחק וכ"כ בהגהות מל"מ הל' יסודי תורה (פ"ח) וכ"כ התומים (סי' ל"ד סק"א) שכל לאוין שניתן לאזהרת מיתת ב"ד דקיימא לן דאין לוקין עלי' מ"מ נפסל דזהו אינו לקלות האיסור רק מחמת חומר האיסור וכמו כן לאו הניתק לעשה כו'. אבל לאו שאין בו מעשה דקיי"ל אין לוקין עליו והוא לקלות הענין הואיל ולא עביד מעשה פטרו התורה ממלקות יע"ש. א"כ נראה דיש ג' חילוקים. א) לאוין שניתן לאזהרת מיתת ב"ד דקיי"ל דלא היו לוקין עליהם והוא מחמת שחמורים מאד. ב) לאוין שיש בהן מעשה דאין חמורים כל כך שלוקין עליהם ויש להם כפרה. ג) לאוין שאין בהם מעשה שלא היו לוקין עליהם והוא לקלות הענין. ואם כן אטו נימא דאיסור דרבנן דג"כ אין לוקין עליו רק מכות מרדות יהיה חמור מלאוין שיש בהן מעשה דלוקין עליהם. אתמהה. הגע בעצמך דע"כ לא פליגי ביו"ד (סי' רל"ט) דדעת מהרלב"ח דעל דרבנן לא חל שבועה דהוי מושבע ועומד אף דעל ח"ש מה"ת לא הוי מושבע ועומד. ולדעת הש"ך גם על איסור דרבנן לא הוי מושבע ועומד. אבל על שיעור שלם מאיסור דאורייתא ליכא מאן דאמר דאינו מושבע ועומד מהר סיני א"כ מפורש דבדרבנן קיל מדאורייתא וא"צ להרבות בראיות על זה. אם כן צדקו דברי הנתיבות דבדרבנן א"צ כפרה. ומה שכ"ג הראה לתו' סוטה (דף ח' סוף ע"ב) כוונתו למ"ש התו' שם. וזה שהרג בשוגג עולה ונופל כו' א"כ חזינן דהכפרה לא תליא בחומר האיסור זה אינו השגה לדברי הנתיבות דשם הוי שוגג על איסור דאורייתא שהרג נפש. שוב מצאתי בשו"ת תשב"ץ (ח"א סי' קמ"א) וז"ל עוד אני מסייע על יד הרמב"ן במה שחולק על הרמב"ם והעלה בס' המצות שכלל איסור סופרים הן בכלל לא תסור והרמב"ן ז"ל סובר דאסמכתא דרבנן שאם איסורא דרבנן הוא נכלל בכלל לאו דלא תסור א"כ הנשבע לעבור על דבר מד"ס כגון לאכול בט"ב לא היתה השבועה ראוי לחול עליו כמו לעבור על ד"ת. והדבר ידוע שהשבועה חלה כדאיתא בהדיא בפרק שבועות שתים ובפ' יוה"כ עכ"ל

ד) ומה שהשיג כ"ג על הנתיבות מחולין (דף ז'.) אפשר גזרו על תערובות דמאי ומסתייע מלתא דר"א למיכל איסורא כו' יע"ש (ו' ע"ב) כה"ג בגזרה שגזרו עליהם דאפילו בישראל עומד ע"ג אסור ומפורש דגם באיסור דרבנן בשוגג מחשב תקלה עכ"ד. ולפע"ד אינו השגה. לעולם דבדרבנן בשוגג א"צ כפרה משום דלא ידע שהוא איסור הוי אצלו ספיקא דרבנן ומותר דבספק לא גזרו. א"כ שוב לא גזרו גם על השוגג מהאי טעמא דהוי אצלו ספק דרבנן. ושאני התם בדמאי דהא הרב כסף משנה בה' מעשר (פי"א הי"ב) העלה