בכורי שלמה חלק א קכט

דההיא דעירובין נחלק רבא עם רבה בחייו ובההיא דאדרכתא ס"ל שנחלק אביי לאחר מיתתו וכן ההיא דהזהב נ"ב. ועי' בשל"ה שדחה דהרא"ש כתב כן לפי סברת הרי"ף ולדידי' ס"ל כרבה נגד אביי תלמידו ועי' בשו"ת מים רבים חחו"מ (סי' נ"ב) שהאריך הרבה ועי' בירושלמי ב"ק פ"ב ה"ב ובכ"מ סוף ה' ח' שסותר למ"ש בעצמו בפ' עושין פסין ועי' במה"פ ב"ק פ"ט ה"ג וב"מ פ"ק ה"ז בד"ה אדם מצוי ויש אתי אריכת דברים בכ"ז ואכמ"ל

ו) ומ"ש באות כ"ג מהנוב"י דכשנחלקו שנים באיסור דרבנן דמחויב למחות ביד המתיר עד שיעמדו נמנין אם הם שוים בחכמה ושניהם הגיעו להוראה. [ובמכתב כת"ר הזכיר זאת בשמי שהבאתי מהיום תרועה וכ' דאשתמטתי' להיום תרועה. אבל בדברי לא נזכר רק העתקת לשון הנוב"י שהביא מר"פ דר"ה שהשיב ריב"ז נתקע והדר נידון ואף שהיו חבירו של ריב"ז מ"מ הם לא ידעו טעם לאיסור עדיין אלא שרצו לדון אם יש בזה איסור כו' ועי' בס' יום תרועה דהיכי דנחלקו שני חכמים באד"ר דמחויב כו' ויש כאן חסרון תיבה אחת בהנוב"י וכצ"ל אבל היכי כו' שזה סיום דברי הנוב"י שמובן ממילא מהקודם כי ביום תרועה נזכר רק דבריו הקודמים בהא דאמר אין משיבין לאחר מעשה והא בדרבנן עבדינן עובדא והדר מותבינן תיובתא י"ל דהיינו דיש תיובתא וודאית ומותבינן לדעת התירוץ של תיובתא אבל הכא לא הי' האיסור ברור מכח גזירת הראשונים אלא הספק שלהם הי' אם יש לגזור אף במקום ב"ד הגדול שמא יש לנו כו' ועי' תשו' הרדב"ז (סי' י"ט) עכ"ל בקצרה] ותמה ממתני' דיבמות י"ג שלא נמנעו ישא כו' שהיו מודיעים להם ופרש"י וכש"כ באיסד"ר שאין המחמיר מחויב למחות ביד המיקל וז"ב עכ"ל. לא ידעתי מה ענינו לכאן ומה כוונתו בזה דלדבריו בטל מצות תוכחה כלל היכי שהב"ד טעה בהוראתו ואף שחכם שאסר כו' מ"מ צריך לשאול לו הטעם מהוראתו ולא אסרו רק לענין שמחויב לבטל דעתו בפני הב"ד שבימיו שלא להרהר אחריו וכדין ז"מ החולק על הוראת סנהדרין וכמו שדרשו אפילו יאמרו לך על שמא שהיא ימין. וכהא דר"ה כ"ה א' במתני' בהא דא"ל לר' יהושע שאם באנו לדון אחר ב"ד של ר"ג כו' לפי שהוא הי' הנשיא ובגמ' מייתי הא דר"ע אתם אפילו מוטעים דזה ג"כ רק לענין קביעת החודש ובהא דיבמות דהתם היו שני ב"ד ולא הכריעו זא"ז משום דב"ש הוי מחדדי טפי דהוי ס"ל דעדיף מרוב כיבמות (י"ד א') וע"ש בתוס' ד"ה ר"י וברכות בד' נ"ב וכמ"ש וכעירובין י"ג הללו אומרים הלכה כמותנו כו'. שפי' שנחלקו בזה גופא אי מחדדי עדיף מרובא ופשיטא דעמדו ג"כ למנין ולא הכריעו זא"ז לשיטתם דמחדדי עדיף. ורק בי"ח גזירות שנמנו ורבו ב"ש כפ"ק דשבת (י"ג ב') ובשו"ת רלב"ח סקכ"ח בשני ת"ח מחולקין דאין המאכיל רשאי להאכילו לאוסר משום לפני עור כמו בכוס יין לנזיר והפ"ח חולק דגבי הנזיר המושיט יודע שהיין אסור לו וה"ר מיבמות י"ד הא קמ"ל דאהבה וריעות נוהגין זב"ז וע"כ דמדינא לא צריך לאודיעו. ואין זה מוכרח דמשכחת בגוונא דליכא משום לפ"ע דהא לא הוזהרו כשירות להנשא לפסולין. ועי' שו"ת א"ז רמ"א (סי' קכ"ד) דהיכי שסוברים שמותרים הם אינם חשודים הם להאכיל לאחרים הנוהגין איסור וכמ"ש בצרות הבת שהיו מודיעים אותם כו' והארכתי בכ"ז במק"א

ז) ומ"ש במה שהבאתי מא"ח סשמ"ג בקטן דצריך כפרה לכשיגדל אף שהוא ג"כ רק דרבנן מצד החינוך ומכש"כ דיותר יש להצריך כפרה היכי שעיקר החיוב עליו מדרבנן אם הי' נודע שיש בזה איסור דכיון דאפשר שיתברר מעצמו לכ"ע מבררינן גם בספד"ר דעדיף יותר מס"ס בדאורייתא לענין החיוב לברר כ"ע וכמש"ל. ומ"ש דהתם מיירי שעשה הקטן איסור דאורייתא. והא מ"מ החיוב בדאורייתא על הקטן מדרבנן ולא הוצרך לזה שום ראי' דמיירי רק בעבר עבירה דאורייתא ממ"ש מהרא"י דהא מבואר להדיא בחגיגה (ו' א') דכל היכי דגדול פטור מדאורייתא קטן לא מחנכינן לי' ורק יש לדחות למ"ש בזכ"י בחגיגה כ"ו תוס' ד"ה איזהו יע"ש ובלא"ה דהתם בחינוך הקטן לא הוה ג"כ בעצמו בר חינוך גם מדרבנן דאיהו לא עביד איסורא מידי רק דעל אביו מוטל לחנכו בדאורייתא מדרבנן כנזיר (כ"ט.) ולהתוס' שם הוי החינוך רק לקיים המצוה ולא להזהיר מלעבור דהא קטן או"נ איך ב"ד מצוין להפרישו. אלא דמ"מ איכא תקלה גם בקטן כמש"ש המ"א מסנהדרין נ"ה ב' כיון דמזיד הוא תקלה נמי איכא ורחמנ' דחס עילוי' כיון דלאו בר עונשין. והיינו דאף דהוי בכלל שוגג משום שהוא קטן והוה מזיד דילי' כשוגג משום דלאו בני דיעה נינהו כשבת קנ"ג סוף ע"א ובפרש"י ריש ע"ב ובמתני' דריש חגיגה ד"ה חוץ מחש"ו וכדאמר בגמ' לקמן ב' ע"ב וכן לשון הרמב"ם (סוף המ"א הכ"ז) קטן שאכל כו' אין הב"ד מצוין להפרישו לפי שאינו בן דעת. ולכן גם מזיד שלו הוא שוגג משום דלאו בני דיעה נינהו ומחשב תקלה אף דלא הוי בר חיובא עד שנעשה ג"כ בר עונשין לי"ג שנה כדילפינן מקרא דאיש כי יעשה כו' ולא קטן כו' כרע"ב ותוי"ט סופ"ה דאבות ולהרא"ש בתשובה כלל (ט"ז סי' א') ובתשו' מוהרי"ל סנ"א דהוי הלמ"מ בכלל שיעורין כו' ולכן מ"מ צריך כפרה מצד דיש חיוב ע"ז לגבי גדול ואף שהקטן בעצמו לא נצטוה ע"ז היינו רק משום דהוא לאו בר דעה שאין לענשו ע"ז וממילא לא שייך עליו ג"כ הציווי ועדיף נמי משוגג דהרי פיתוי קטנה אונס הוא. אלא דאם הי' הקטן שוגג דגם בגדול לא הי' שייך תקלה בכה"ג לא מחשב תקלה גבי קטן ורק היכי שהוא מזיד דבגדול איכא תקלה ורק בקטן לא נצטוה ע"ז ולא הוזהר משום שהתורה חסה עליו שלא לענשו כיון שאינו בר דעת ואילו הי' נזהר הי' ממילא גם בר עונשין ומ"מ מחשב תקלה כשעשה. והכ"נ אמרינן כה"ג לר"נ בר"פ מי שהי' טמא במי שהי' בדרך רחוקה מיחס הוא דחייס עלי' רחמנא ואי עביד תבוא עליו ברכה. ור' ששת ס"ל מדחה דחיי' כטמא ומבואר בזה גם דעת הרמב"ם (סק"פ פ"ה ה"ז) בקטן שהגדיל בין שני פסחים שאם שחטו עליו בראשון פטור שתמה עליו הכ"מ הא קטן לאו בר חיובא הוא ולפי"ז ניחא לסוגיא דהכא דהוי בר מצות רק שלא נצטוה ע"ז דרחמנא חס עלוי' שלא להזהירו כדי שלא יהי' נענש ובאמת בשו"ת משכנות יעקב בסוף חלק אה"ע (סי' מ"ג) ושארי האחרונים הביאו מזה ראי' לדהרמב"ם שפוסק דפיתוי קטנה רצון שהוציא מכאן שזה הי' דעת הס"ד דפיתוי קטנה אונס ונדחה זה. וכן העלה ג"כ הבית מאיר באה"ע (סי' קע"ח ס"א) דרבא לשיטתי' דשוגגים הן משא"כ לדידן דהאיבעי' לא נפשטה כו' וע"ע בשו"ת חת"ס חאה"ע (ח"ב סי' קע"ב) שהרגיש ג"כ מסוגיא זו יע"ש לפי דרכו משש"ב. וע' לקמן סו"ב רש"י ד"ה ונימא כו' ועי' בספרי זכ"י יבמות (ס"א ע"ב) ובסוף הספר בחי' לכתובות (כ"ב א') ועי' ירו' יבמות (פב"ש ה"ב) מהו שתמאן ותיטול קנס בשפיתה אותה מקודם ואח"כ כינסה והרי באונס לא מפטר אם כונסה ע' כתובות ל"ט וע"ע בס' נחל איתן פ"כ מה' נערה הי"א ואכמ"ל

ח) וע"ע בס' מאורי אור בחלק בן נון בחי' כתובות ט' שהעיר ג"כ בישוב שיטת הרמב"ם מסנהדרין נ"ה דמשמע דגם לאיסורא דעתם שלמה והתם נקט פיתוי ושמא תתפתה דסתם שהיא רודפת לא שייך בקטנה רק שנוחה להתפתות טפי מגדולה כו' יעש"ב. וע"ש במשכנות יעקב הנ"ל שהאריך ואף שהרגיש בעצמו לפי דרכו דלמסקנא דסנהדרין לא ממעט קרא רק מעונשין שזה סותר כמה סוגיות כיבמות ל"ג דאייתי שתי שערות בשבת דהו"ל זרות ושבת בהדדי דמפורש דאינו במל"ת מה"ת דאי רק משום דאינו בר עונשין אכתי איסור דאורייתא איכא וזרות קדים. וכ"כ התוס' ד"ה אלא מליקה כו' ושם ל"ד בשופעת מתוך י"ג לאחר י"ג דכולהו בהדי הדדי קאתי. וכן בהא דקטן דאו"נ דלמ"ד אין ב"ד מצוין להפרישו דכיון שמוזהר מה"ת נהי דחס רחמנא לענשו למה יניחוהו בתחלה לעבור עבירה יעש"ב. שצידד לתלות בפלוגתא דהני תנאי והניח בצע"ג. ואף שיסתרו פסקי הלכות זא"ז וע' בתוס' נזיר (כ"ח ב') שכ' דעל האב ליכא חיוב לחנכו בל"ת מהא דאין ב"ד מצוין להפרישו ול"כ שזה תלוי בפלוגתא דתנאי