בכורי שלמה חלק א קכח

גזרו גזרה לגזרה ולא החמירו בספיקו והתירו משום כבוד הבריות והימנוהו רבנן בדרבנן לנשים וקטנים בבדיקת חמץ וכה"ג כיון דתקנתם הי' רק לחזק ד"ת שע"ז הרשתם התורה ולא במה שהוא סייג לתקנתם. אבל לענין כפרה בשוגג בדרבנן הוי כמו שוגג בדאורייתא שהחמירו לענין כפרה אף דבאונס פטור. וע"כ משום דהוי כקרוב למזיד דאדם מועד לעולם. וממילא ה"ה בדרבנן שאינו מצד גזרה רק מצד הפעולה בעצמה דהא לענין כפרה לא שייך לקנוס שוגג אטו מזיד דקמי שמיא גליא ולא דמי לספד"ר בדליכא לברורי שלא חלה גזירתם מתחלה משא"כ בשוגג דלא שייך בזה אזהרה רק מצד האיסור שאינה לידו שודאי החיוב עליו להיות נזהר כפי האפשרי שלא יבוא לידי שוגג בדרבנן ואף שבא מצד חבירו שהאכילו דבר איסור מ"מ צריך כפרה שבא לידי תקלה ומכשול ולא שייך לחלק בזה מצד חומר העון לענין כפרה יעי' תוס' כתובות ל"ז סוף ע"ב וסוטה ח' סוע"ב ואכמ"ל. ותמהני איך עלה בדעתם להסתפק בזה שהרי מפורש בחולין ז' א' אפשר גזרו על תערובת דמאי ומסתייע מלתא דר"א למיכל איסורא כו' יע"ש ו' ע"ב כה"ג בגזירה שגזרו עליהם דאפילו בישראל עומד ע"ג אסור ומפורש דגם באיסור דרבנן בשוגג מיחשב תקלה

ב) ואמנם בדברי הנתיבות מבואר כן בלי שום סברא ורק ממ"ש ותדע מהא דעירובין כו'. ומלבד שזה נסתר מעיקרו עפ"י דברי הנוב"י שהזכרתי מכבר ובלא"ה יש לדון בזה להט"ז יו"ד סי' צ"ט סק"ט שה"ר מתוס' בכורות כג"א ד"ה סבר אבטלינהו ברובא דטועה בדין עדיף משוגג והרי קיי"ל כרבא דאומר מותר אנוס הוא ובשבת ע"ב ב' שוגג בלא מתכוון דפטור אפילו בשבת. ואף דהתוס' שם ובמכות ז"ב דדוקא גבי גלות פטור. מ"מ הא כ' שם דאומר מותר קרוב לאונס יותר משוגג. וע' רש"י שבועות (י"ח א') ד"ה אי בע"ה כו' ותוס' זבחים (ק"ח ב') ד"ה שוגג ורש"י כריתות ב' סע"א ובמנחות (מ"ט א') וירו' גיטין פ"ה ה"ה ועי' בתוס' ב"ק צ"ה סוה"ד דאתי בעל ארעא כו' א"נ דהתם בלא ידע דגזולה דבשוגג כהאי לא קניס הרי דלאותו תי' חילקו בין שוגג ממש ובין ע"ה דלא ידע דקרקע אינה נגזלת דאפ"ת דבשוגג דאומר מותר קניס אטו מזיד בשוגג ממש לא קנסינן ומדרש"י שם בד"ה בשוגג ולא ידע שהיא גזולה משמע דלא נחית לחלק בזה ומיהו למסקנא משמע גם באומר מותר לא קניס ר"מ אטו מזיד וכפרש"י ד"ה צבעו. דלא ידעו דאסור לשנות. ועי' בגיטין נג"ב ונ"ד ב' דלר"מ בדרבנן קניס אטו מזיד ועי' בעה"מ ב"ק שם. ובא"ז ותה"ד שהובא בח"מ וב"ש אה"ע (סי' י"ג) דת"ח הטועה בדין חשוב מזיד וכהא דב"ק צ"ה ועי' בשו"מ תנינא ח"א סו"ס ד' בההיא סמיא יעש"ב ועכ"פ בלא"ה נסתר דברי הנתיבות מעירובין ורק דלמי שתלה בהוראתו להוציא ע"י עכו"ם לא גרע מתולה בהוראת ב"ד דפטור דהוי כאונס כריש הוריות ובאשה שהותרה בהוראת ב"ד דפטורה מקרבן ומאשם תלוי. ועי' במנח"י שהשיג על הט"ז בראייתו מתו' בכורות שלא כתבו רק בדרך שמא דהוי כשוגג דלא קנסינן לי' או דהוי כמזיד וכמשמעות הטור שהביא בט"ז יע"ש בפר"ח סקי"ב. דאדרבא הך שוגג גרע טפי כו' יעש"ב וע"ש בפלתי סק"ו שהשיג דהא מוסב אהאי תי' דאיכא למ"ד דשוגג מותר ואי דזה מתכוון לבטל לז"כ דהואיל דחושב דמותר לעשותו מקרי שוגג. וכ"כ המ"א ר"ס שי"ח ס"ק ג' דאפילו בהוראת חכם שטעה מקרי שוגג. ועי' בתוס' גיטין נג"ב ד"ה בדאורייתא מכהנים שפגלו במקדש והא במנחות מ"ט מוקי רבא דסבר דמותר וי"ל משום דלר' יהודה לא קנוס אטו מזיד התם בדרבנן. אך בתוס' סנהדרין לג"א ד"ה מה שעשה כיון דעשה עפ"י חכם כו' וא"כ מפורש כהט"ז לפירושו בהתוס'. ועי' במל"מ פט"ו ממא"ס דין כ"ה שהניח בצ"ע על התוס' בכורות מהרמב"ם פ"ה דתרומות ועי' בחו"ד שהאריך לחלק דליכא למילף שאר איסורין מתרומה ועי' בספרי זכ"י בחי' לשבת סח"ב תוס' ד"ה אבל ועי' בשו"ת ברכת יוסף (חחו"מ סי' ב') ויש עוד אריכת דברים ואין רצוני לכנוס בפלפולים

ג) ולהפיק רצונו אשיב לו בקצרה גם על דברי מעלתו הנוגע לזה במ"ש באית (כ') על מה שכתבתי דלמ"ד ג"נ אסור מדרבנן יש לחוש שמא יתברר מעצמו שהי' אסור למפרע דבכה"ג לכ"ע מבררינן ואפילו למ"ד דבס"ס לא מבררינן וכהא דריש כתובות דשמא יבואו עדים ויתברר האיסור למפרע ויש עוד הרבה ראיות לזה. ואח"כ ראיתי גם בס' בית יצחק בשער הספיקות סל"ו דהיכי דיש לחוש שיתברר האיסור דהוי לחומרא בספד"ר כהא דקידושין מ"ה ב' שמא יבוא אבי' ואף לש"ך בדיני ס"ס מה דצריך טרחה לברר מותר. משא"כ אם יוכל להתברר מעצמו שלא ע"י מעשה יע"ש שהאריך לבאר זה. וע"ז כ' דהא בדרבנן עבדינן עובדא כו' והשבתי שאינו ענין לזה מדהנוב"י במ"ת חאה"ע (סי' ל"ה). וכבודו האריך למצוא דאף דגם בספד"ר צריך לברר לכתחלה מ"מ התלמיד לגבי רבו כיון דוודאי הרב יש לו טעם נכון וכמ"ש הנוב"י והוי כמו ס"ס להקל דא"צ לברר בדרבנן כמו ברוב וס"ס. ובח"ס בלקוטיו (סי' י"א) דיש לדחות קושית הכ"מ דבתרתי לא החמירו רבנן בדמאי. וכ"ז בלי יסוד ומה ענין זה לס"ס רק דלסברתו הוי מיעוטא דלא שכיחא שיטעה הרב ומ"מ היכי דאיכא לברורי צריך לברר כשיתברר מעצמו כמו שהעלתי בזה גם להסוברים דבס"ס א"צ לברר גם בדאורייתא מ"מ כשיתברר מעצמו מבררינן

ד) ובפרט במידי דהרחקה שהחמירו יותר בדרבנן כעירובין (ג' א') מבוי דרבנן בעי חיזוק כו' ובתענית (י"ז ב') וע' עירובין (ע"ז א' ופ"ה ב') ויבמות (ל"ו ב') וש"נ וכמו שהחמירו בכ"ד דקולי טפי ואתיא לזלזולי כסוטה ז"א היא הנותנת סוטה דבלאו לא חמירא לי' כו' ועי' מל"מ פ"א מהיו"ט הי"ז ועי' שו"ת שמן רוקח ח"ב (סי' ח') בישוב קו' התה"ד סר"נ בסתירת דרש"י יבמות קיט"א מדלעיל (פ"ב א') ואכמ"ל. ועי' בשו"מ תנינא (ח"א ס"ס ל"ז) להמגא"ס דחז"ל בעצמם התירו הספק שלהם שיהי' הבדל בין דאורייתא לדרבנן משא"כ מה שגזרו שלא לבוא לידי מכשול חמורין ד"ס לאסור אף בדיעבד. ועי' כ"מ פ"ב מנדרים הי"ז ועי' במחא"פ הל' נדרים פ"ה שסותר למ"ש הה"מ ספ"ו דשבת שהחמירו יותר בתחומין מד' אמות דרה"ר ועי' תו"י יומא ע"ד ב' ד"ה ואמינא ושם ע"א ד"ה איפכא ועי' ר"ן נדרים (ע"ג ב') סוה"ד ב"ד ומכש"כ באיכא לברורי בלא טרחה לידע אם יש לחוש לדברי השואל שהי' לחוש יותר ועי' סמ"ע (סי' ר"ח) למ"ד כו' בכתובות פ"א א"כ גם בדרבנן אעל"מ וע"כ שהוא כפשוטו כדברי הנוב"י דמסתמא אמרינן שהתלמיד אינו רוצה רק לשאול לידע הטעם של רבו. והיינו דבדרבנן אין התלמיד מחויב לשאול הטעם מרבו עד לאחר מעשה ולסמוך שבוודאי יודע הטעם. משא"כ באיסור דאורייתא שמחויב לשאול מקודם למדתנו רבינו כו'. ויותר הי' לכת"ר להביא ממ"ש בתורת השלמים ה' נדה דאפילו בחזקה מהני ס"ס ואפילו לענין שא"צ שאלה רק באמירה לחוד. אלא שהפמ"ג בדיני ס"ס בש"ד סקל"ה כ' ומיהו שם י"ל דרכה לטבול וצ"ע עכ"ל. אבל באמת אין זה נוגע כלל לכאן ואין כדאי להאריך עוד בדברים פשוטים

ה) ומ"ש על הנוב"י דאשתמטתי' דהרא"ש דמאביי ורבא הלכה כבתראי והביא מסתירת דהרא"ש שהובא בק"נ ובהגהות הרי"ב. ושוב דחה בעצמו דכל שלא ידע סברת רבו ליכא למיחש שיחלוק. ובוודאי דאינו ענין לזה דהא הטעם דהלכה כבתראי שידע סברת רבו וחולק עמו ועי' תוס' ב"ב ס"ב א' ועי' בשו"ת ח"צ סקכ"ד ודברי הש"י שדחאו ומחלק כמ"ש התוס' ב"ב דבפני רבו מובהק אמרינן דלא חש הרי דבסתמא היכי דשתיק ג"כ אמרינן דלא חש להשיבו. ועי' בהה"מ פ"ב משבת הט"ז דאין הלכה כתלמיד כשחילק פא"פ אבל בחילק בעלמא הלכה כבתראי וכ"ד הרא"ש סו"פ תולין וגם בסתירת דהרא"ש למ"ש הר"ן פ' כיצד הרגל בשם רבו דהא דאין הלכה כתלמיד בשלא האריך ימים אחר רבו ע"ש בנמ"י גבי אכלה משלם מה שנהנית בשם הרא"ה ועי' בכ"מ הל' מילה פי"א ה"ז ד"ה וכ' הר"צ כו' ויש לכוון כן גם דהרא"ש