בכורי שלמה חלק א קכז

ויראה שיכול לבטל והוי ספיקא דרבנן ואזלינן לקולא יע"ש. וכן פוסק הרמב"ם להקל יע"ש. א"כ מוכח משם דא"צ לברר האיסור. ומה שהקשיתי מאי מיבעי' לי' להש"ס אי צריך לבדוק כיון דלדבריו גם בס' דרבנן א"צ לברר. נלפע"ד לתרץ דמספקא לי' להש"ס לפי דעת הב"י בא"ח (סי' תל"ח) דאינו יכול לבטל ולעשות איסור דרבנן כיון דבשעה שנולד הספק הי' ספק דאורייתא יע"ש. אבל לעולם היכי דבאמת היא תיכף איסור דרבנן גם להש"ס פשוט לי' דא"צ לברר. אולם להלכה ס"ל להרא"ש דגם באופן זה יכול לבטל ולעשות איסור דרבנן. אבל לעולם היכא דבשעה שנולד הספק הי' ספק דרבנן גם באפשר לברר ע"י אמירה א"צ לברר. דשאני התם שנולד הספק בדאורייתא ומיושב קשית כ"ג

כט) באופן אחר נוכל לתרץ ע"פ דברי הרב המגיד בה חמץ (פרק ב') בשם הרא"ה דשאני בדיקת חמץ דתחלתה באה על ספק החמירו בספיקו יותר מבשאר ספיקות של דבריהם עכ"ד יע"ש. מ"ה מספקא לי' להש"ס אי המשכיר בית לחבירו בי"ד חזקתו בדור או אין חזקתו בדוק. דאפשר לענין בדיקה אף בספיקא דרבנן החמירו לבדוק. אולם להלכה העלה הרא"ש דיבטל וא"צ לבדוק. אבל לעולם במקום שלא נתקנה על הספק אף במקום שיש לברר ע"י אמירה א"צ לברר. וא"כ ליכא השגה משם על דברי. ובפרט דבנ"ד ליכא ספק השקול כנ"ל. מדהוי רק מיעוטא דמיעוטא לכ"ע א"צ לברר

ל) ומה שהשיג כ"ג משו"ת מנחת עני (חא"ח סי' ח') דבאוכל איסור דרבנן צריך כפרה ע"כ. הנה מלבד דהרב מנחת עני לא הביא שום מקור לזה מש"ס ופוסקים דיהי' קשה עלי מדבריו. אולם בלא"ה לא קשה עלי מדבריו דאני כתבתי דבאוונכרי לפי שיטת הח"י רק מיעוטא דמיעוטא גזל ומ"ה א"צ כפרה וה"ה במה דבדרבנן עבדינן עובד כו' מה"ט דלא שכיח כלל שיטעה

לא) ומה שהשיג כ"ג משו"ת פמ"א (ח"ב סי' מ"א וח"ג סי' י"ט) באוכל עוף ומצא בו א' מח"י טריפות דהוי אונס כיון דא"צ לבדוק כלל אפילו מדרבנן דסמכינן ארובא. ועכ"פ לא היקל רק מטעם דגם מדרבנן לא הי' לו לבדוק עכד"ק. ולפענ"ד אינו השגה דהנה אמרינן בשבועות (דף י"ח.) גבי אשה שאמרה נטמאתי דחייב חטאת. ופריך והא אנוס הוא ומשני בסמוך לוסתה. ע"ש. והא קיי"ל וסתות דרבנן אלא כיון דמדרבנן אסור תו לאו אנוס הוא וכ"כ בשב שמעתתא (ש"א פ"ג). וא"כ בעוף כיון דאם הי' צריך בדיקה מדרבנן כדי שלא יבא לאכול טריפות דאורייתא והוא לא בדק אף דעבר רק על הבדיקה שהוא מדרבנן מ"מ כיון דמדרבנן אסור לאכול בלא בדיקה תו לאו אנוס הוא ועבר על דאורייתא כמו התם דחייב חטאת משום סברא זו. וה"ה בנ"ד הוי צריך כפרה. מ"ה הוכרח הפמ"א לומר כיון דא"צ לבדוק אף מדרבנן דסמכינן ארובא מ"ה א"צ כפרה. אבל לעולם היכי דכל האיסור הוא רק דרבנן אפשר גם הפמ"א מודה דבאכל בשוגג א"צ כפרה. ובפרט בנ"ד דהוי רק מיעוטא דמיעוטא מ"ה בדרבנן א"צ לברר

לב) אחר כתבי זה המכתב מצאתי להדיא בח"מ (סי' רל"ד סק"ג) וז"ל אבל המוכר לחבירו דבר שאיסור אכילתו מדברי סופרים אם היו הפירות קיימים מחזיר הפירות ונוטל דמיו ואם אכלם אכל ואין המוכר מחזיר כלום ויעי' בנתיבות המשפט בביאורים סק"ג שכ' וז"ל אפשר דאף דבאיסורי תורה אפילו אכלן בשוגג צריך כפרה ותשובה להגין על היסורין. מ"מ באיסור דרבנן א"צ שום כפרה וכאלו לא עבר דמי. תדע דהא אמרינן בעירובין (דף ס"ז:) בדרבנן עבדינן עובדא והדר מותבינן תיובתא ואילו הי' נענש על השוגג האיך היו מניחין לו לעבור ולקבל עונש. אלא ודאי דאינו נענש כלל על השוגג באיסור דרבנן והרי הוא להאוכל כאלו אכל שוגג כשרה והרי נהנה כמו מן הכשירה. ומ"ה צריך לשלם כל דמי הנאתו כו' משא"כ באיסור דאורייתא שמקבל עונש על השוגג וחסרונו גדול מהנאתו עכ"ל הנתיבות בעיקר הדין דבדרבנן בשוגג א"צ כפרה. וגם כוונתי לדבריו בהראי' שהבאתי מהא דבדרבנן עבדינן עובדא כו'. ויעי' בשו"ת הרדב"ז (בח"ד סי' י"ט) מה שהעלה ביאור דבר זה דבדרבנן עבדינן עובדא וז"ל. אם הרב בעל המעשה נסתפק בדין אין לו לעשות מעשה עד שיתברר לו הדין אפילו במלתא דרבנן ואע"ג דספיקא דרבנן לקולא הנ"מ בדבר שהספק בא מעצמו. אבל בספק שנפל מחסרון ידועה בהא לא אזלינן לקולא כלל כו' והא דאמרינן דבדרבנן עבדינן עובדא והדר מותבינן בזמן שהרב יודע הדין וברור לו ועושה מעשה ואחד מן התלמידים יש לו ספק או קשיות על המעשה אם המעשה הוא בדאורייתא מותבינן והדר עבדינן. ואם מדרבנן עבדינן והדר מותבינן וכן הוא המעשה בעירובין עכ"ל. נראה דהרדב"ז ס"ל ג"כ כהנוב"י דדוקא ברב עם תלמיד כיון דהדין ברור לו א"כ קרוב הוא שהרב לא טעה בדין ומ"ה אין לחוש אבל כשיש ספק להרב בעצמו אז ליכא היתר מטעם ספק כיון דאפשר לברר האיסור אז גם ספק דרבנן להחמיר וא"כ בנ"ד דהוי ס"ס להיתר ורק מיעוט לאיסור מ"ה א"צ כפרה

דברי ידידו מוקירו ומכבדו כערכו הרב הדורש שלום שלום תורתו באהבה

שלמה אברהם בלא"א המופלג אי"א כש"מ דניאל זאב רזעכטע נ"י

סימן לד

ב"ה אור ליום ועש"ק וישלח תרמ"ג שאוול. החוה"ש לכבוד הה"ג החריף ובקי בחדרי תורה צנא מלא ספרי קנקן חדש מלא ישן החכם השלם מוהרש"א רזעכטע נ"י ולכא"ל שלום וברכה

א) מכתבו הנחמד הגיעני ואין ערוך לרוב טרדותי כעת ובכל זה אצלתי לי כעת רגעים אחדים להשיב על מכתבו בקצרה. הנה מ"ש לענין איסור דרבנן בשוגג אי צריך כפרה. שכ' הנתיבות (בסי' רל"ד) דאפשר דא"צ שום כפרה כעירובין (דף ס"ז ע"ב) בדרבנן עבדינן עובדא כו' כבר נתעוררתי ג"כ על דבריו שהובא ג"כ בשו"ת הרמ"ץ (חא"ח סי' ח') בתענית בס"ת שנפל דבזיון מלתא דאיסורא ד"ת שלא יהיו מצות בזוין עליו כשבת (כ"ב.) וכפשטות הש"ס מגילה (דף כ"ו) דבאיסור דרבנן הי' מקום לומר דבשוגג א"צ כפרה. ועשיתי סמוכין מהא דבמכר איסור דרבנן א"צ להחזיר הדמים דאכילתו לא נחשב הנאה. והביא ג"כ דברי הנתיבות. אלא שקיצר בדבריו והוא הוסיף עפ"ד הרמב"ם בסהמ"צ דמילי דרבנן כד"ת מקרא דלא תסור ופירשו דבריו דה"ט דספיקו מותר דגזירתם הי' רק על הודאי וכיון דלא גזרו על הספק דאיכא ריעותא לפנינו מכש"כ בשוגג שלא ידע משום איסור. ומה שיש להעיר מיו"ד (ססי' קכ"ג) בשתה יי"נ בשוגג דצריך כפרה כתבתי במק"א עכ"ל. וזה יש לדחות דמשיעור לשון הש"ע בהג"ה ותשובת הרא"ש (כלל י"ט סי' ט"ז) נראה לענין יין נסך ממש ובידוע שנתנסך לע"ז דהוי דאורייתא ולא איירי לענין סתם יינם בזה"ז. וגם דהא להט"ז יו"ד (סי' רי"ח סק"ד ורכ"ח סקמ"ב) דתקנה במקום סייג הוי דאורייתא ועי' בשו"ת פרי תבואה (סי' א') באורך ואכמ"ל. ורק בעיקר סברתו דכיון שלא נאמרו דבריהם על הספק מכש"כ בשוגג. הגם שכן דעת הרשב"ץ בזוהר הרקיע והמגלת אסתר בשורש הראשון להסיר השגת הרמב"ן שחשב לעקשת לומר בדעת הרמב"ם כי כל מ"ש להקל בד"ס שהם התנו כן בסייגים שעשו ושכך הורשו ממתקני התקנות וגוזרי הגזירות ללכת בהם לקולא כדי להפריש ביניהם לד"ת יעש"ב מכמה ראיות לסברא זו שדחה ותמהני שמפורש כן להדיא גם בפירש"י (ברכות י"ט ב') בד"ה כל מילי כו' רבנן אחלוהו ליקריהו עבור על דבריהם היכי דאיכא כבוד הבריות והיינו שהתורה מסרה לחכמים לעשות סייגים כפי שיצטרכו לשמירת הד"ת. ולכן במקום שלא ראו בזה חיזוק לד"ת לא גזרו כמו שלא