בכורי שלמה חלק א קכו

רבו דבדרבנן עבדינן עובדא והדר מותבינן כיון דהוי כמו ס"ס להקל לכן בדרבנן א"צ לברר

כא) לכאורה יש על דברי הנוב"י שהביא כ"ג שכ' דאביי תלמידו דרבה ולא בר פלוגתי' ולא בא רק לשמוע מה שישיב לו על הקושיא ע"כ. דאשתמטתי' במחכ"ת דברי הרא"ש בב"מ (פ"א סי' מ"ט) שכ' וז"ל דע"כ רבה הוא דפליג עליה כיון שנקבעו דבריו לפני אביי וקיי"ל מאביי ורבא ואילך אמרינן הלכתא כאמוראי בתראי אף כנגד רבותייהו. וכ"כ רב אלפס ז"ל בכמה עכ"ל. וכ"כ הרא"ש בפ' הזהב (סי' י"ט) יע"ש. וא"כ היה לרבה לחוש לדברי אביי כיון דהלכה כאביי נגדו ואין לך בר פלוגתא גדול מזה. הן אמת דבפ' כיצד הרגל (סי' ה') ובפרק עושין פסין (סי' ד') ובפ' המדיר (סי' ג') כ' הרא"ש דפליגי אביי ורבה ולא הכריע כחד מינייהו ועמד על זה הקרבן נתנאל בה' מבוי (אות י"ב) ובפ' שואל (סי' א') והעלה דספיקא מספקא ליה יע"ש. אולם עכ"פ היה לרבה לחוש לסברת אביי כיון דאפשר דהלכה כאביי נגדו

כב) ונלפע"ד לתרץ הן אמת אם אביי היה חולק על רבה אז אפשר דהלכה כאביי כיון שעמד על סברת רבו ודחאה וראה שאין בה ממש. אבל כל זמן שלא ידע סברת רבו אז ליכא למיחש שיחלוק על רבו כיון דאינו בר פלוגתיה ורק בא לשמוע מה שישיב לו על הקושיא וסמכינן שבוודאי הרב יש לו טעם וכמ"ש ביו"ד (סי' רמ"ב) בש"ך (סקי"ב). ואף אם יקרה פעם אחת מני אלף דאף ששומע הטעם מרבו אז הלכה כאביי. אבל חוש לזה דרובא דרובא כששומע טעם רבו מסכים לדבריו דהוא תלמידו ואינו בר פלוגתיה ומהי תיתי שתלמידו יסתור אותו בהוראה זו דהא ינק משדי חכמתו ומשו"ה קיי"ל ברב עם תלמידו בדרבנן עבדינן עובדא כו'. כיון דעפ"י רוב בא לשמוע מה שישיב לו רק על הקושיא ואין זה סותר לדברי הרא"ש שהבאתי ודברי הנוב"י כראי מוצקים ואפילו הכי לא קשה עלי מדבריו

כג) ומה שהשיג כ"ג שם מדברי היום תרועה דכשנחלקו שני חכמים בדבר איסור דרבנן פשיטא שהאוסר מחויב למחות ביד המתיר עד שיעמדו למנין אם הם שוים בחכמה ושניהם הגיעו להוראה עכ"ל. לפע"ד אשתמטתיה להרב יום תרועה במחכ"ת מתני' דפ"ק דיבמות (דף י"ג.) גבי צרת ערוה פלוגתא דב"ש וב"ה צרת ערוה מותרת להתיבם לאחיו דלית ליה דרשה דלצרור. וב"ה אוסרין. חלצו ב"ש פוסלין מן הכהונה שחליצתה חליצה וב"ה מכשירין דהוי כחולצת מן הנכרי. נתיבמו ב"ש מכשירין וב"ה פוסלין ותנן בסיפא אף על פי שאלו אוסרין ואלו מתירין לא נמנעו ב"ש מלישא נשים מב"ה ולא ב"ה מב"ש אף ע"פ שבני הצרות שנתיבמו כב"ש ממזרים לדעת ב"ה לא היו נמנעים לישא נשים מב"ש לפי שהיו מודיעין להם אותם הבאים מן הצרות ופירש"י כו' ע"ש ויעי' בשו"ת מבי"ט (ח"א סי' כ"א) שהוכיח מזה דהמחמירין בפירות שביעית מנכרים מותרים למכור להמקילים בפירות שביעית מנכרי עפ"י מורה שלהם שמיקל בזה יע"ש. וא"כ מוכח מזה דכ"ש באיסור דרבנן כל שמורה אחד מתיר ומורה אחד אוסר דאינו מחויב המחמיר למחות ביד המיקל

כד) ומה שהשיג כ"ג שם וז"ל וגם מ"ש דא"צ כפרה הוא נגד הדין יעי' בא"ח (סי' שמ"ג סע"א) בהג"ה בקטן שעבר עבירה בקטנותו שצריך תשובה כשיגדל וע"ש במג"א (סק"ד) מסנהדרין כו' עכד"ק. לא זכיתי להבין אף אי נימא דנ"ד דמי לקטן מ"מ מקור דברי הרמ"א מבעיה מפסקי מהרא"י (סי' ס"ב) דשם כתב להדיא דקטן שקלל אביו בקטנותו בהיותו בן י"א שנים עוד עבר עבירה אחרת באותו פרק שהעיד עדות שקר על איש כשר שגנב ורוצה לקבל תשובה. ע"ז השיב מהרא"י דבפרק חרש נמי מוכח דאפילו עונש כל דהוא ליכא עליו מ"מ טוב הוא שיקבל איזה כפרה יע"ש. א"כ מבואר דמיירי מאיסור דאורייתא וכ"נ מרמ"א שם. וא"כ בדרבנן אפשר דאף כפרה כל דהוא א"צ. ובפרט דבנ"ד דמיירי דרק מיעוטא דמיעוטא גזלנין לפי שיטת הח"י וכיון דהוכחתי שג"נ לר' אשי מדרבנן שוב א"צ כפרה אף אם יתברר שהיה גזל כנ"ל דהוא עשה כדין דהוי כמו ס"ס בדרבנן דא"צ לברר ושאני התם בעבר עבירה בקטנותו שבאמת הוא עבירה דאורייתא רק שאינו בר עונשין מ"ה צריך עכ"פ רה כל דהוא כיון דסימן רעה הוא לקטן שנעשה מכשלות מת"י כמ"ש בפסקי מהרא"י. אבל בנ"ד עשה רב אשי עפ"י חכמים דהוי רוב ולמיעוטא דמיעוטא לא חיישינן וא"צ לברר. ויעי' במג"א (סי' רס"ט ב' הגמי"י פכ"ט) משבת. ובתה"ד (כי' קכ"ה) דאיסור עשה ספינן ליה לקטן בידים יע"ש

כה) ומה שהשיג כ"ג שם ממה שהביא המג"א שם מסנהדרין דתקלה וקלון איכא גם בקטן ע"כ. לפע"ד אינו השגה דהא ס"ד דהש"ס דתקלה ליכא בקטן וכמ"ש רש"י שם תקלה ליכא דלאו בת עונשין היא והרי הם בכלל שוגג עכ"ל. ומתרץ הש"ס כיון דמזיד הוא תקלה נמי איכא ורחמנא הוא דחס עלוי' לדינו ומ"ה תקלה נמי איכא. ולפי"ז א"ש דטוב לכשיגדל לתשובה ולכפרה קצת. וא"כ מוכח משם דאם הי' שוגג לא מקרי תקלה ושוב ממילא לא הי' צריך כפרה כלל וא"כ מוכח דבשוגג גמור א"צ כפרה ובפרט דשם מיירי מאיסור ערוה דאורייתא. אבל בשוגג לגמרי באיסור דרבנן אפשר דא"צ כפרה כלל. רק אפילו נימא דבשוגג באיסור דרבנן נמי צריך כפרה כל דהוא. מ"מ בנ"ד דהרוב מכריע דאין בו איסור ורק מיעוטא דמיעוטא יש לחוש לגזל עובד כוכבים שהוא דרבנן לרב אשי לזה לא הי' צריך רב אשי לחוש כיון שעשה כדת

כו) ומה שהשיג כ"ג וז"ל ויעי' בט"ז (סק"ב) ב' פירש"י דב"ק (דף צ"ח) דאכפי' לר' אשי ששרף שטר חבירו בילדותו יעי' בשו"ת שבות יעקב (ח"א סי' קע"ז) בישוב הסתירה מח"מ (סי' שמ"ט) מ"מ פוסק דחייב לצי"ש עכד"ק. ולפענ"ד אינו השגה חדא מדחזינן דכפי' רפרם לר' אשי לשלם מוכח שר' אשי ס"ל דמה שהזיק בילדותו והי' שוגג פטור אף לצי"ש. דאל"ה אמאי רב אשי בעצמו לא רצה לקיים מילי דנזיקין לצי"ש. אע"כ דס"ל דבשוגג גם לצי"ש פטור דהוי כאונס. וכמ"ש הט"ז בא"ח (סי' קצ"ו) לענין אכילת איסור בשוגג דהוי כאונס ולא הוי מהב"ע יע"ש. ויעיין בשו"ת הגר"ע חיגר (ססי' קמ"ז). ומ"ה לא רצה רב אשי לשלם עד שכפאו רפרם. וחלילה לומר על רב אשי שלא רצה לצי"ש. וא"כ מתורץ קושית הח"י על הט"ז דאמאי רב אשי לא חשש שמא יתברר שהוא גזול. ז"א דרב אשי לשיטתי' דס"ל דאף בשוגג אינו חייב לצי"ש וא"כ כ"ש בנ"ד דעשה כעת ע"פ היתר כדת כנ"ל וא"כ רב אשי לשיטתי' והט"ז לשיטתי'

כז) ומה שהשיג כ"ג מנזיר (דף כ"ג.) בנתכוין לאיסור ועלה בידו של היתר שצריך כפרה ע"כ. לפענ"ד אינו השגה. דשאני התם שנתכוין לעבור על איסור של תורה מ"ה צריך כפרה אף דאין הב"ד מעניש ע"ז כיון דעלתה בידו של היתר מ"מ כלפי שמיא גליא דכוונתו לאיסור דאורייתא מ"ה מענישין לו מן השמים וצריך כפרה. אבל בנ"ד אין כוונתו לאיסור רק דרב אשי סומך על הרוב ואינו חושש למיעוטא דמיעוטא בדרבנן שוב אין צריך כפרה. ויעי' בישועות יעקב (סוף ה' נדרים) מנכדו הגאון מהר"צ אורנשטיין זצ"ל על הא דסוקלין ושורפין על הרוב ואין חוששין למיעוט יע"ש

כח) ומה שהשיג כ"ג מפסחים (דף ד'.) דגם בדרבנן באפשר לברר האיסור בלא טרחה מבררינן. ע"כ. לפענ"ד אינו השגה דהא לכאורה צריכין להבין דעת מהרי"א בפסקיו (סי' מ"ז) דסמכינן אס"ס אף היכי דאפשר לברורי ע"י טרחה. ואיך יפרנס ש"ס שהביא כ"ג שם. בשלמא לשיטת הרשב"א בחידושיו פ' אלו טריפות דס"ל דכל היכי דאיכא לברורי אף ע"י טרחה מבררינן ולא סמכינן אס"ס א"ש. אבל לדעת מהרא"י פשוט דה"ה דס"ל בס' דרבנן ואיכא לברורי דלא מטרחינן לי' וא"כ מאי מיבעי' לי'. אולם אדרבא מדברי הרא"ש שם משמע כדבריו מדכ' ולא איפשטא הך איבעי'