בכורי שלמה חלק א יא

קמיפלגי דר"א סבר הואיל ואי בעי מתשיל עלי' ממוני' הוא והוי כדידי' לענין שיעבור עלי' בב"י וב"י. ור"י לית לי' הואיל. נמצא מתורץ היטב קושיית השג"א הנ"ל דבאמת סובר ר' יהושע ט"ה ממון כמפורש במשנה דמ"ש והיינו היכא שיש לו ט"ה ממש אבל הכא שנטמאת העיסה ואין לו בה שום ט"ה כמו שבארנו רק ע"י הואיל אי בעי מתשיל עי"ז יש לו ט"ה. בט"ה כזו דכ"ע אינו ממון. והדבר נכון בס"ד לתרץ קושיות השג"א ועפ"י דרך הזה הארכתי ליישב כמה קושיות בסוגיא זו

וע"פ זה מתורץ היטב קושיית הצל"ח שהביא מעכת"ר שהקשה למה לן לאפושי בפלוגתות דלבן בתירא נוכל שפיר לומר דלכך יעבור עלי' אם תחמיץ מטעם טוה"נ ממון ולא פליג בזה אדר"א ור"י כיון דאית לי' לב"ב עצה תלטוש בצונן ויוכל להשהות אותה עד שימצא כהן קטן שיוכל לאכלה בחלת חו"ל כמ"ש הרי"ף ובחלת א"י יוכל להשהות אותה עד אחר יו"ט ויסיקה תחת תבשילו או יאכילה לבהמתו כמ"ש רש"י במשנה דרק ביו"ט לא יוכל מטעם אין שורפין קדשים ביו"ט ושפיר יש לו בה ט"ה ולא פליג בזה אדר"א ור"י בטוה"נ כזו מודי ר"א ור"י דהוי ממון כמו שבארנו: ושאלני על זה מופלג אחד מדברי התוס' (דף מ"ו) ד"ה תטיל בצונן שכתבו דגם ר"א ור"י לא פליגי אבן בתירא שלא תועיל הטלה לצונן והיכא שאירע שקרא לה שם אור"ת תטיל בצונן עכ"ל התוס'. וא"כ גם לר' יהושע יש לו טוה"נ כמו לב"ב והדרא קושיית השג"א והצל"ח לדוכתי' והשבתי לו וכי הקושיא קשה רק על דברי. יעי' בתוס' שם ע"ב ד"ה הואיל שכתבו בשם ר"י דבאם יכול לעשות בלא הואיל אינו רשאי לעשות ע"י הואיל ע"ש. וע"ז הקשו וא"ת א"כ אמאי שרי ר"א ע"י הואיל הרי יכול לעשות ע"י הטלה לצונן. ואור"י דהכי עדיף טפי מהטלה לצונן דאיכא למיחש שלא תזהר יפה ויבוא לידי חימוץ עכ"ל התוס' הרי כתבו בפירוש דאליבא דר"א ור"י אסור לעשות כן לכתחלה ועד כאן לא כתבו לעיל רק בדיעבד אליבא דר"א אם קרא לה שם יעשה כן דכל מה דאפשר לתקוני מתקנין ממילא נוכל שפיר לומר דאין זה נחשב ט"ה גמור כיון דאסור לכתחילה עשות כן

מדי דברי אעורר את מעכ"ת על מה שראיתי בספרו בחלק יו"ד (בסוף סי' כ"ז) הקשה מר על הש"ך יו"ד (סי' ק"ע סק"ה) שכתב על דברי הרמ"א שמותר להיות ערב עבור הגוי אם לוה מישראל ברבית אם הוא ערב על הקרן לבד או על הרבית לבד וציין הש"ך על הרבית לבד" ובדקנו מידו ב"ח." ור"ל משום דאל"כ לא נתחייב דהוי ערב שלא בשעת מתן מעות לגבי הרבית כדכתב המרדכי בשם ראב"ן עכ"ל הש"ך. והקשה מעכ"ת דא"כ היכא שהי' ערב על הקרן ועל הרבית שפסק הש"ע שם דאסור ג"כ אינה משכחת רק בקנו מידו דאם לא קנו מידו לא נתחייב על הרבית דלגבי הרבית הוי שלא בשעת מתן מעות והוי כאלו הי' ערב רק על הקרן דמותר והי' לו להש"ך לציין כן על דברי המחבר. וכת"ה יצא לדון בזה דבר חדש עפ"י דברי המהריב"ל והאס"ז שהביא שם דבשעת מתן מעות מפני הערבות גם על הלואות ישנות כן היא הדין והוא הטעם לענין רבית כו' כמבואר בספרו ודברים של טעם הם

אולם גוף קושייתו דמר לא ידענא דעל מי הקשה דלשיטת המרדכי בשם ראב"ן המובא בב"י ובב"ח מבואר באמת דאפילו אם הי' ערב על הקרן ועל הרבית לא נתחייב הרבית והוי כערב על הקרן לבד ומותר אא"כ קנו מידו ושיטת בעלי הש"ע הם ע"פ דברי ראבי' כמובא בב"י ובב"ח והעולה מדבריהם אחר העיון היטב בפשט דברי ראבי' והראב"ד המובא בטור דהיכא דבדיניהם יכול הגוי לדחות את המלוה אצל הערב הוי לי' כישראל הלוה מישראל ואסור אפילו באם לא נתחייב כמו בכל איסור רבית שלא נתחייב ואסור. וכל דברי המחבר והרמ"א בסי' זה סובבים ע"פ שיטת הראבי' והראב"ד והג"א ותרה"ד וע"כ לא ציין הש"ך רק על דברי הרמ"א שמתיר היכא דהי' ערב על הקרן לבד ועל הרבית לבד והי' קשה פשיטא דאין כאן שום חיוב כלל וע"ז כתב ובדקנו מידו ר"ל דאפילו קנו מידו ונתחייב לתת הרבית מותר כיון דלא נתחייב על הקרן אין כאן שום הלואה והוי רק חוב או מתנה בעלמא. ושפתי הש"ך ברור מללו

וימחול מעכתר"ה לעי' בחות דעת סק"ה שפשוט בעיניו דאפילו אם הי' ערב בשעת מ"מ א"צ לשלם הרבית בלא קנו מידו דלגבי הרבית הוי כשלא בשעת מתן מעות ואעפ"כ לא הקשה על הש"ע שאוסר היכא דהי' ערב על הקרן ועל הרבית וכנ"ל. ויש לפלפל בזה הרבה על פי דברי הט"ז והנקה"כ אך הדברים עמוקים מאד ושמעתא בעי צילותא ואין העת גורם לנו. ומדי שוטטו רעיוני בהמשך דברי פלפולו דמר עם הגאון המובהק בעל זכר יהוסף שליט"א מסימן כ"ב עד סימן כ"ז הנפלאים מאוד בחריפות ובקיאות מראשונים ואחרונים ולא זכרתם מדברי החות דעת סק"ה שרצה בתחלה לומר ולדמות אגר נטר כשכירות מטלטלים ובודאי אם הי' ערב על שכירות מטלטלים נתחייב אפילו בלא קנין יע"ש. מלבד זה ראיתי וקריתי הרבה בדברי מעכת"ה ואורו עיני בדבריו העמוקים והנחמדים מפז

ואני תפלה יהי רצון שיתקבלו דבריו לחן ולרצון. להגדיל תורה כחפצו הטוב וחפץ אוהבו הנאמן המתכבד באהבתו והשש בשלותו מברכו מקרב לב

אלכסנדר זיסקינד הכהן ליפשיץ. חופ"ק

החיים והשלום לכבוד רב חביבי ורחימי הגאב"ד דפה סיני ועוקר הרים החסיד המפורסם. איש חמודות נ"י פ"ה עה"י ק"ש מו"ה אלכסנדר זיסקינד הכהן ליפשיץ הי"ו

אחדשה"ט כמשפט האהבה. ראיתי דברי מעכתר"ה הנחמדים. ולהראות למר אות אהבה וחיבה יתירה. נתתי להם מקום בראש חיבורי. והנה במת שהעלה חד בסוגיא דהואיל יש לי להעיר בכל פרט כדרך התורה. אבל אין פה עת האסף. ואכתוב את דברי בחלק שני בעזה"י: ורק מה שכת"ר הערה בדברי חיבורי בענין רבית אשתעשע אתו פה לתרץ השגותיו מעקל דברי

מה שהשיג מעכתר"ה על דברי (בחיו"ד סי' כ"ז אות ז') כיון דדברי הש"ך ב' המרדכי אינם אליבא. דראב"ן דלשיטתו בכל אופן מותר: אלא דדברי הש"ך סובבים הולכים כפי שיטת הראבי' והראב"ד והג"א והתה"ד דאחר העיון נראה דלשיטתם אסור אפילו באם לא נתחייב כמו בכל איסור רבית שלא נתחייב ואסור. וע"כ לא ציין הש"ך רק על דברי רמ"א בערב על הרבית לחוד לאשמעינן רבותא דאפילו קנו מידו ונתחייב לתת הרבית מותר עכת"ד. ולפענ"ד אף דפשט למר דקפדה התורה על השומא גרידא אף שלא נתחייב כלל בהרבית. ולדידי צ"ע די"ל דלולי שאסרה התורה מצד רבית הוי מחויב ליתן הרבית מצד שכירות כמו שהבאתי שם בתשובתי ממכות (דף ג') לענין הזמה: יע"ש: אבל לעולם היכא דמצד הדין ליכא חיוב כיון דהוי שלא בשעת מ"מ לא מקרי שומא. ומצאתי שכוונתי בזה בעזה"י לדעת הגהת מרדכי הובא בגד"ת (שער מ"ו ח"ד דין ס"ב) א"כ מתורץ שפיר מה שכתבתי בדעת הש"ך בשם המרדכי דמסתמא ס"ל המרדכי כשיטת הגהת מרדכי הנ"ל והדרא קושייתי לדוכתא ומתורץ השגתו דמר

האמנם הגד"ת מביא שיש בזה פלוגתא דרבוותא. ולפע"ד נראה לי דתליא בפלוגתא של הראשונים אם קבל רבית אם קנה גוף הדבר רק חייב לשלם תשלומיו. ועי' בריטב"א קידושין (דף ו':) ובאסיפת זקנים ב"מ (דף ס"ה) ובשו"ת הריב"ש (סי' ש"ה. ובסי' תס"ה) בשם שו"ת הרשב"א ובשו"ת הרשב"א תולדות אדם (סי' קי"ח) ובמחנה אפרים ה' רבית (סי' ב') ובשו"ת תפארת צבי ה' רבית (סי' א') שחקר לענין אתרוג של רבית אי מקרי שלו. אולם מצאתי שאהבה נפשי בחידושי הרי"ם ב"מ (דף ע"ב) ד"ה תוס' כתבו והעלה כיון דקיי"ל דבאמת קנה הרבית ואינו גזל רק מ"ע עליו להחזיר ומה"ט אין יורדין לנכסיו לאביי ג"כ עובר על לא תשימון דעכ"פ יש כאן שומא דנשך ע"י ההלואה ברבית דאל"ה לא הי' שום חיוב והי' גזל ועתה מועיל שיש חיוב וקונה הרבית שמקבל רק מ"ע להחזיר תשלומיו יע"ש דמסיק כן להלכה. ויעי' בחידושי מהרא"ל ה' רבית (סי' ק"ע סק"ג) שרצה בתחלה לומר כן ומסיק דלא אמרינן כן והקשה לעצמו דאיך מתחייב ערב כיון שלוה עצמו לא נתחייב לשלם הרבית. ומתרץ דלא גרע מסופר יע"ש. והוא פלא דבשלמא אם החיוב מועיל לגבי הלוה מקרי שומא אצל הלוה. ואז גם הסופר עובר כיון שסייע להשומא דלוה אבל אם נימא דליכא חיוב כלל אצל הלוה. איך מקרי שומא כלל. וכש"כ דאצל הסופר והערב לא מקרי שומא. אע"כ כהגהת מרדכי והחי' הרי"ם וא"ש ומתורץ השגתו דמר

באופן ב') נלפע"ד לתרץ כיון דקי"ל כרבי נחמי' וראב"י בב"מ (דף ס"ב) וכמו שפסק הרמב"ם בפ"ד מה' מלוה ולוה דלאו דלא תשימון מתלי תלי וקאי כפירש"י שם שומא הבא לידי גיבוי קפדה התורה וכל כמה שלא גיבוי איכא קום ועשה לקרוע שטרא. וכן פוסק בחי' הרי"ם שם וכן פוסק בס' מקור מים חיים ה' רבית (סי' ק"ס ס"א) יע"ש. וא"כ דוקא כל שמשכחת לה שיבוא לידי גיבוי אח"כ אז גם למפרע אסור מיד משעת שומא. אבל בנ"ד דמה שנותן הנכרי הרבית לישראל המלוה אין בו איסור וכמ"ש הרמ"א דבערב על הקרן לחוד מותר א"כ אף שהי' ערב על הקרן והרבית ולא קנו מידו הוי על הרבית ערב שלא בשעת מ"מ. דאינו מחויב כלל הערב לשלם כמ"ש הש"ך ב' הראב"ן ולזה מודה הראבי' וכיון דבוודאי לא יהי' גביינא של רבית כלל פשוט דלא שייך בי' לא תשימון. והדרא קושייתי לדוכתא דהי' להש"ך לומר בזה דצריך שיהי' קנו מידו על הרבית דאו דוקא אסור. ומתורץ השגתו דמר

באופן ג') יש לתרץ כפי מה שתרצתי למר פא"פ ע"פ שיטת הנקה"כ שמתרץ דברי הרמ"א בערב על הקרן לחוד מותר והעלה דבתחלת הקציצה אינו עושה איסור כלל ובכל הסימן דקאמרי' אסור לישראל להיות ערב היינו אסור לקיים הערבות שלו דהיינו שישלם הערבות. אבל ודאי בערבות גרידא ליכא איסורא. ואפי' אם הוא ערב על הקרן והרבית מותר כשישלם רק הקרן ולא הרבית עכ"ל. ויש להאריך בדברי הנקה"כ. אבל אכמ"ל. ויעי' בס' אשל אברהם (ד' קע"ד ע"ד) שכ' דאף דבש"ס ב"מ (ד' ס"ב) מסיק שומא מילתא היא זה דוקא בערב לישראל. משא"כ היכא דנעשה ערב בשביל ע"א ודאי דאין כאן איסור משעת שומא דש מא גבי ע"א אינו עושה איסור כלל יע"ש, והעל' להלכה כדעת רמ"א והנקה"כ יע"ש. ואף שהט"ז חולק על רמ"א אבל בס' חו"ד והג' מוהרא"ל והבית מאיר ועו"פ העלו כרמ"א. א"כ מתורץ שפיר השגתו. דבנ"ד על השומא לא עבר רק קיום הערבות הוא האיסור. והש"ך לשיטתי' בנקה"כ. ולפ"ז בהי' ערב על הקרן והרבית ולא קנו מידו על הרבית דלא נתחייב הערב כלל לשלם הרבית ואז גם לשיטת הראבי' הי' צריך להיות מותר. כיון שבוודאי לא יתקיים הערבות. וא"כ צריך להיות קנו מידו. והדרא קושייתי לדוכתא. אע"כ כפי דין החדש שהעלתי דבשעת הלואה. מהני הערבות גם על הלואות ישנות בהאי הנאה דמהימני לי' ושוב מועיל גם על הרבית אף דמקרי שלא בשעת מ"מ. וא"ש דברי הש"ך

ונלפע"ד דלפי מה שהקשיתי יהי' עוד ראי' מדברי הראבי' שהביא מר. וז"ל דאפילו קנו מידו על הרבית פטור דאע"פ דהמלוה תובע את הע"א תחלה מ"מ כיון דע"א מצי לדחותו בדיניהם אצל הערב הו"ל כאלו מלוה לישראל הערב כו' עכ"ל. ולפי פירושו דמר הי' להראבי' לומר יותר רבותא דאפילו לא קנו מידו דא"ח לתת הרבית ואפ"ה אסור ליתן משום השומא גרידא. וא"כ כש"כ דיהי' אסור בקנו מידו דהוי שומא מעלייתא. אע"כ דבלא קנו מידו מודה הראבי' להראב"ן דמותר. מ"ה נקט דאפילו קנו מידו דאז דווקא אסור וא"כ הדרא קושייתי לדוכתא דהי' להש"ך לומר דמיירי ג"כ רק בקנו מידו. ומתורץ השגתו דמר

לפ"ז מתורץ נמי מה מר עלי מדברי החות דעת בסק"ה שכ' דבלא קנו מידו א"צ לשלם ולא הקשה על דברי הש"ע שאוסר היכי דהי' ערב על הקרן והרבית עכ"ד. אולם באמת אינו הפנה. ומדברי הח"ד אלו יש ראיי' לקושייתי. דהא מדכתב הח"ד דבלא קנו מידו א"צ לשלם. נראה דאם רוצה לשלם לית בי' איסור רבית דאל"ה הי' לו לפרש יותר דאסור לשלם מצד רבית (דהכא בה' רבית מיירי עיקר מדיני רבית ולא מדין חיוב ערבות לחוד) והי' רבותא גדולה דאף שלא קנו מידו ולא הוי שומא מעלייתא ואפ"ה אסור משום שומא גרידא