בכורי אברהם ח

הגמרא ממון לזה היינו מאה כסף והא קנס הוא איך נוכל ללמוד מזה הא קיי"ל ממונא מקנסא לא ילפינן אלא ע"כ צ"ל דעיקר הדין דממון לזה ומיתה לזה חייב ילפינן רק מרישא הגם לפי התוספות דב"ק (דף ע"א) ד"ה והא מוכח דאפילו בקנס אמרינן קלבדר"מ. וגם לפי דעת המגיד משנה ה' גנבה פ' ג' פסק דאין הלכה כרבה דאמר קנס חידוש ולוקין ומשלמין וכן עיקר. אך לפי דעתי נוכל לתרץ אפילו לרבנן דאמרי דלא ילפינן ממוציא ש"ר מ"מ נוכל לחלק אימתי אמרינן דאין לוקין ומשלמין בקנס דוקא שהעידו שקר על הטביחה ומכירה דהוה קנס משום דיש קרן ביניהם דהוה ממונא כיון דפטורין מקרן ג"כ פטורין מקנס משום דו"ה אמר רחמנא אבל לא שלשה או ד'. וכן משמע שם בתוספות וז"ל ולרבנן דאמרי דאין עדים זוממין לוקין ומשלמין אפילו בשעה שהעידו על הטביחה ומכירה שקר דהוה קנס עכ"ל אבל דליכא קרן רק כולה קנס הכי נמי אמרינן דילפינן ממוציא שם רע ואין אמרינן קלבדר"מ בקנס כזה

ממני ידידו נצח ומברכו בכל טוב אברהם

סימן ג

כבוד המופלג ושנון מו"ה אברהם נ"י ביאליסטאק ט"ו אלול

מה שהקשה דסתרי הלכתא אהלכתא דקיי"ל דעדים זוממין קנסא כר' מאיר והרמב"ם פסק דלא אמרינן לוקה ומשלם אפילו בקנס כרבנן כבר הקשה זאת הפני יהושע עי"ש במכות. ולפי דעתי נוכל לומר דלא קשה מידי דהתוספות בכתובות (דף ל"ב) כתבו וז"ל דהריצב"א תירץ דרבנן נמי סברי דעדים זוממין קנסא הוא ולא ילפינן ממוציא ש"ר משום דכ"ר משמע בממון ומלקות א"נ טעמא דרבנן דממוציא ש"ר לא ילפינן משום חידוש א"כ הרמב"ם אע"ג דפסק דע"ז קנסא מ"מ פסק כרבנן ולא כר' מאיר דלא ילפינן ממוציא ש"ר שלוקין ומשלמין. ולפי זה ניחא נמי דברי הרמב"ם בפי"ח מה' עדות ה"ח דכתב חיוב העדים זוממין לשלם במקום שמתחייבין הרי זה קנס ולפיכך אין משלמין על פי עצמן וכתב הכ"מ דפסק כר' עקיבא כיון דהני אמוראי יהבי טעמא למלתא דר' עקיבא אלמא דהלכתא כותיה עכ"ל. ולפי הנ"ל בלא"ה ניחא דהרמב"ם סבר כשיטת התוספות דכתובות דרבנן נמי מצי סברי דעדים זוממים קנסא ושפיר פסק הרמב"ם כרבנן ולאו דוקא כר' עקיבא

ומה שכתב על מה שהקשיתי גבי גנב כים בשבת אמאי חייב והא הוה עדות שאין אי"ל בזוממי זוממין וכתב דנוכל לתרץ כמו שמצינו בספר כובע ישועות. הנה אכתוב בזה מה שאמרתי לתרץ דברי הרמב"ם דהנה הרמב"ם כתב בפ' ב' מה' רוצח וז"ל אדם טרפה שהרג את הנפש נהרג אבל בפני עדים פטור שמא יוזמו ואם הוזמו אינן נהרגין שהרי לא יוזמו אלא להרוג טרפה וכל עדות שאינה ראויה להזמה אינו עדות בד"נ עכ"ל. והקשה הלח"מ בפ' כ' מה' עדות ה' ז' וז"ל בה' רוצח פ' ב' כתב רבינו אדם טרפה שהרג את הנפש וכו' וכל עדות שאינה ראויה להזימה אינו עדות בד"נ. וק' לשונו שכתב בד"נ דמשמע דבד"מ הוי עדות והא בפ' הנשרפין אמרי סתם כל עדות שאאי"ל אינה עדות ומשמע בין בממון ובין בנפשות עכ"ל. ונראה לתרץ דהנה אמרינן בפ"ק דסנהדרין (דף ט') אר"י הביא הבעל עדים שזינתה והביא האב עדים והזימום לעדי הבעל חזר והביא הבעל עדים והזימום לעדי האב נהרגין ומשלמין ממון. הא הוה עדות שאאי"ל. והנה לתירוץ ראשון דהתוספות דמכות בד"ה מעידין ניחא דהתוספות הקשה התם כיון דאם הוזמו אין נעשין ב"ג וחלוצה א"כ גם בשלא הוזמו איך יעשה על פיהם ב"ג ואמאי הא הוי עדות שאי אי"ל ואין זה עדות ותירץ כיון דלוקין הוה כאשר זמם ושפיר הוי עדות והנה בטעמא דעדות שאי אי"ל לא הוה עדות איכא תרי טעמי אב"א קרא ואב"א סברא אב"א סברא דמן הסברא לא הוה עדות דחיישינן שמא ישקרו העדים להעיד שקר אבל השתא דיש להם עונש כשיוזמו יראים המה להעיד שקר דלמא יזימום ומש"ה עדות שאי אי"ל לא הוה עדות ואב"א קרא דכתיב כאשר זמם ובעינן לקיים בעדים כאשר זמם ואם אי אפשר לקיים בעדים כאשר זמם לא הוה עדות, והנה הנ"מ בין הני תרי לישני דאם נאמר מן הסברא בכדי ליראם מלומר שקר א"כ כשיש על העדים עונש אחר נמי סגי דהא יראים העדים להעיד שקר שמא יזימום ויהא להם עונש וא"כ הוה עדותן עדות אבל אם נאמר מקרא דכאשר זמם בעינן שיהא להם אותו עונש שחייבהו הנידון ואם אי אפשר לקיים בהם אותו עונש לא הוה עדותן עדות אף שיהא להם עונש אחר היינו מלקות מחמת לא תענה מ"מ מקרי עדות שאי אי"ל ולא הוה עדות. והנה תירוץ