בכורי אברהם ז

כדמבואר במכות אין חיישינן לעדות שאי"ל אבל גבי עדי נערה המאורסה דרצו לחייבו מיתה או לאוסרה על בעלה דהכא ליכא חיוב אחר על העדות רק כאשר זמם לכך בעינן עדות שאי"ל וכן שאר עדות בין עדות דממון כגון קנס או בד"נ כיון דאין בהן אלא כאשר זמם ע"כ צריכין לקיים מה שאמרה תורה ועשיתם לו כאשר זמם אבל בדין דאין להם חיוב כאשר זמם כגון גבי גו"ח או בריב שיש בין אנשים או גבי לאו דיש להם חיוב משום והצדיקו ואינו כתיב בהם כאשר זמם לכך לא בעינן עדות שאי"ל לכך ניחא הא דפירש"י הקטן פסול לעדות משום דעדות שאין אתה יכול להזימה כיון דלאו בר עונש ואין יכולין לקיים בהן כאשר זמם. אבל הרשב"ם סבר כתירוץ הב' דהתוספות לכך לא מביא טעם הב' של רש"י. ועוד נוכל לומר כונת הרשב"ם דסבר דלא בעינן עדות שאי"ל בממונות דמצינו בתוספות ב"ק פ"ח וז"ל עד הרואה נעשה דיין בד"מ אבל עד המעיד אין נעשה דיין אפילו בד"מ עכ"ל. אח"כ מפרש התוספות סברתם וטעם דאין עד המעיד נעשה דיין י"מ משום דה"ל עדות שאין אי"ל דכיון שהוא בעצמו עד ודיין לא מקבל הזמה על עצמו ומהאי טעמא פסקינן עדים הקרובים לדיינים פסולים הם דהדיינים לא יקבלו הזמה על קרוביהם בחו"מ (סי' ל"ג) אבל הרשב"ם מפרש הא דאין עד המעיד נעשה דיין משום דכתיב ועמדו שני האנשים לפני ה' ואמרינן בשבועות ועמדו שני האנשים אלו העדים לפני ה' אלו דיינים ולא שיהיו העדים עצמן נעשים דיינים. מוכח מזה דהרשב"ם לא סבר כסברא הראשונה דהטעם משום דבעינן עשי"ל וממילא לשיטתו אם העדים קרובים לדיינים כשרים וכן פסק הנ"י וד"מ בשם הר"י דבד"מ לא בעינן עשי"ל ומה"ט מכשיר לעדים הקרובים לדיינים ועיין בסמ"ע (סי' ל"ג ס"ק כ"ו) אבל רש"י שפירש הא דהקטן פסול להעיד משום דעדות שאין אתה יכול להזימה משום דסבר בד"מ ג"כ צריכין עשי"ל וטעם דאין עד המעיד נעשה דיין כי"מ שסוברים בד"מ בעינן עדות שי"ל והדיינים לא יקבלו הזמה על עצמן ועל טעם זה קשה להר"י דאורלייניש דאלא מעתה עדים הקרובים לדיינים לא יעידו בפניהם דה"ל עדות שאאי"ל אלא ע"כ יכולין להזימה בב"ד אחר ה"נ בני הזמה נינהו בב"ד אחר משמע לפי סברת הר"י דאורלייניש דמהני הזמה בב"ד אחר נוכל לומר, דלשיטתו ניחא הא דמקבלין עדי הודאה או הלואה בהדיוטות אע"ג דעדים זוממין קנסא הוא ובקנס צריכין דוקא מומחין ובפני הדיוטות אין יכולין לקבל הזמה א"כ העדים שהעידו בפני הדיוטות אין זה עדות והוה עדות שאאי"ל כך הקשה הטורי אבן בר"ה אולם לסברת הר"י דאמר דמהני הזמה בב"ד אחר א"כ הכא נמי אע"ג דאין הדיוטות יכולין לקבל הזמה מ"מ הוי עדות שאי"ל כיון דיכולין להזימם בב"ד אחר ולשיטת רש"י דבממון ג"כ בעינן עדות שאי"ל ניחא מה דאמר רב יוסף הביא הבעל עדים שזינתה והביא האב עדים והזימום לעדי הבעל חזר והביא הבעל עדים שזינתה והזימום לעדי האב נהרגין ומשלמין ממון. לפום ריהטא נוכל להקשות הא הוה עדות שאין אי"ל ובממון ג"כ בעינן עדות שאי"ל לכך פי' רש"י הא דקאמר ממון לזה לא איירי בממון שרצו להפסידו כתובה אלא מאי ממין ממון דמאה כסף שרצו להפסידו כך פירש"י ז"ל ורש"י אזל לשיטתיה הא דדחק רש"י לאוקמא דהכא מיירי דוקא בקנסא במאה של כסף כי מצינו בב"ק (דף קי"ב) אמר רב פפא גנב וטבח בשבת חייב משום דחיוב גנבה בא קודם איסור שבת פירש"י וחייב ג"כ אטביחה אע"ג דחיוב הטביחה בא עם איסור שבת ביחד מ"מ כיון דקנס חידוש הוא וכן מצינו בכתובות באלו נערות (דף ל"ד) משמע מהכא אפילו דמחויב מיתה מ"מ משלם ולא אמרינן קלבדר"מ לכך ניחא דהא ומשלמין היינו קנס מאה כסף לבעל והוה עדות שאי"ל כי אפילו אם יוזמו העדות נמי הוה משלמין מאה כסף אע"ג דמחויבין מיתה וא"ת א"כ אמאי קאמר הגמרא עדי האב נהרגין ומשלמין משום ממון לזה ומיתה לזה הא אפילו בלא האי טעמא נמי חייבין לשלם משום דקנס הוא ובקנס לא בעינן כדי רשעתו משום רשעה אחת אתה מחייבו כיון דחידוש הוא. אך באמת אין זה קושיא כלל דהא דאמר הגמרא האי טעמא דממון לזה ומיתה לזה אלא משום חידוש נקט לה דקמ"ל דממון ונפשות לזה חייב אפילו דבא החיוב ממון ומיתה ביחד מ"מ מחייבינן להו אבל לאו דוקא נקט לה האי טעמא ה"ה אפילו בלא האי טעמא נמי מחייבינן להו וכן מצינו בכמה מקומות כה"ג אפילו בלא האי טעמא נמי היה חייב מ"מ נקט לה משום דקמ"ל איזה דבר חידוש. וע"כ צריכין לומר דהא דאמר הגמרא האי טעמא דממון לזה ומיתה לזה מחייבינן אינה אלא לדמיון בעלמא למילף מינה על שאר מקומות אבל עיקר הדין לא מצינו למילף מסיפא רק מרישא כי לפי' רש"י דמפרש הא דאמר