בכורי אברהם ד

רודף אחר חברו ושבר כלים בין דהנרדף ובין של אחר פטור ותירץ הריב"ם דבכל מקום ממון לזה ומיתה לזה חייב רק גבי רודף אין זה ממון לזה ומיתה לזה חייב משום דבכל איש ואיש יכול להרוג אותו וכו' ואי אמרי' בשני מעשים דומה כאילו ממון לזה ומיתה לזה א"כ מאי תירץ הריב"ם דהכא חשיבא כממון ומיתה לחד גברא הא שני מעשים הם כיון דהעדים יכולין להעיד דרודף אחר חבירו סתם או דיכולין לומר פלוני שבר כלים סתם וכי תימא כיון דהתחיל לרדוף הלא מחויב מיתה וכיון דמחויב מיתה אפילו ששבר אח"כ מ"מ פטרינן ליה ונחשב כחד מעשה. א"א לומר כן הא הרמב"ם בה' גנבה קאמר בפירוש מתי פטרינן לו דוקא שהחיוב מיתה וממון באין כאחד אבל אם לא באין כאחד מחייבינן ליה ג"כ הכא גבי רודף נמי צריכין לומר כן אע"כ צריך לומר כיון דהחיוב לחד גברא פטרינן ליה וכן סובר הרמב"ן ז"ל גבי רודף אפילו שבר כלים לאחר זמן והחיוב מיתה בא קודם חיוב ממון פטרינן ליה והא דקאמר רבא גבי פלוני בא על בת פלוני נהרגין ומשלמין ממון כיון דלשני גברי מחייבינן ליה הרי זה מוכח דלא מחייבינן משום שני מעשים אפילו לדעת הרמב"ן ז"ל דעיקר פטור דאמר רבא גבי רודף אחר חבירו אלא משום דחיוב מיתה בא קודם חיוב ממון והא דאמר רבא גבי פלוני בא על נערה פלונית נהרגין ומשלמין ממון איירי דחיוב מיתה וממון באין כאחד. מוכח מדעת הרמב"ן אם אפילו החיוב יש לשני בני אדם אך מ"מ כיון דיש חיוב מיתה קודם חיוב ממון פטרינן ליה. אולם הת"ח דחה אותו עיין בספר ת"ח פרק בן סורר. עוד ראיה נוכל לומר לדעת הריב"ם דסבר דבכל מקום ממון לזה ומיתה לזה חייב דגרסינן בגמרא סנהדרין פרק בן סורר גבי מחתרת ושבר כלים פטור פסקו התוספות וכן בעל המאור ז"ל אפילו דשבר כלים אח"כ מ"מ פטור כיון דמחויב מיתה והכא ודאי שני מעשים הם דחיוב מיתה בא קודם תשלומין מ"מ פטרינן ליה משום דשני החיובים לחד גברא ואם תאמר דהתוספתא נוטה לשיטת הפוסקים דסוברים דשני מעשים דומה כאילו היה החיוב לשני גברי לכך הוה עדות שאי"ל

ברם אי אפשר לומר כן דהתוספתא נוטה לדעת הרמב"ם ז"ל והרמב"ם פסק בה' גנבה פ' ג' גנב וטבח בשבת פטור משום שהמיתה וממון באין כאחד לכאורה איך קאמר דפטרינן ליה משום שהחיוב מיתה וממון באין כאחד הא שני מעשים הם שהעדים מחייבין ממון משום גנבה והעדים מחייבין אותו מיתה במה שטבח בשבת ואי אמרי' דשני מעשים דמי כאלו היה חייב לשני בני אדם אמאי פטרינן ליה הכא הא הרמב"ם פסק בה' עדות ה' כ"א כרבא דאמר ממון לזה ומיתה לזה חייב. אלא ודאי ע"כ צריכין לומר דהרמב"ם לא סבר דבשני מעשים מחייבין לו כאילו לשני גברי לכך פוטר כיון דהחיוב הוא לחד גברא ומיתה וממון באין כאחד פטרינן ליה. וממתניתין דב"ק דתני התם אם נמצאו זוממין משלמין את הכל משמע אבל אם לא נמצאו זוממין משלם הגנב על פיהם וכו' אין שום הוכחה דנוכל לומר דסתמא דמתניתין ר"מ היא דאמר לוקין ומשלמין כדאוקמינן גבי גנב וטבח ביום הכיפורים פריך הגמרא הא אין לוקין ומשלמין אוקמא הגמרא כר' מאיר ג"כ הכא נוכל לומר כן דמני מתניתין כר' מאיר לכך ניחא הא דתני מתניתין דאם לא נמצאו זוממים היה הגנב משלם אגנבה ואטביחה אף ע"ג דאם יוזמו העדים הוה מחייבינן להו מלקות אטביחה מ"מ הוי עדות שאי"ל דג"כ אנו יכולין לחייבו ממון אגנבה כר' מאיר וכיון דעדותן עדות לכך אנו יכולין לחייב את הגנב על פיהם. ועוד כיון דפסקינן דעדים זוממים קנסא ילפינן ממוציא שם רע שלוקה ומשלם בקנסות כי כל טעמא דרבנן דאמרי שאין לוקין ומשלמין אלא משום דאמרי עדים זוממין דממונא לא ילפינן ממוציא שם רע [עי"ש בתוספות במכות דף ד' ד"ה סבר] אבל אנן דקיי"ל דעדים זוממין קנסא שפיר ילפינן ממוציא ש"ר דלוקין ומשלמין. אך קצת קשה לפי מה דפסק הרמב"ם דעדים זוממין קנסא והרמב"ם סתר את עצמו בה' גנבה פ"ג דלא אמרינן לוקה ומשלם אפילו בקנס והפני יהושע מתרץ קצת עי"ש במכות

אך לפי דעתי נוכל לתרץ את התוספתא הנ"ל. דאיתא (בריש פ' כיצד העדים) בתוספות ד"ה מעידין וז"ל תימא כיון דאם הוזמו אינן נעשים בן גרושה וחלוצה א"כ גם בשלא יוזמו איך יעשה על פיהם בן גרושה הא הוי עדות שאי אי"ל ואין זה עדות וי"ל כיון דלוקין הוי כאשר זמם ושפיר הוי עדות שאי"ל ופריך התוספות מעידי נערה המאורסה ותירץ דהתם באין לחייבו מיתה וזממו להרוג את הנפש לא מקיים כאשר זמם במלקות דהא בהדיא כתיב נפש בנפש גבי הזמה דעדות. ועוד י"ל דגבי עדות דבן גרושה וחלוצה לא בעינן עדות שאי"ל