בכורי אברהם לד

דיני דגרמי רוב הפוסקים הסכימו דדיני דגרמי הוא קנסא דרבנן שקנסו כדי שלא יזיק איש את רעהו וע' ש"ך ס' שפ"ו ובתוספות ב"ק בהכונס ובמרובה שמדברים בזה. וקשה לי לדבריהם הנ"ל לפי מ"ש הרמב"ם ז"ל (בהלכות חומ"ז ה"ז) וז"ל וכן השורף שטרותיו של חבירו חייב לשלם כל החוב שהיה כתוב בשטר שאע"פ שאין גוף השטר ממון הרי גרם לאבד ממון ובלבד שיודה לו המזיק ששטר זה מקוים היה וכך היה כתוב בו עכ"ל. וכן איתא בחו"מ ס' שפ"ו ע"ש. הרי משמע מזה דמחייבינן המזיק בהודאת עצמו ואי קנסא היא מודה בקנס פטור. ולומר שהרמב"ם סובר דקנסא של דד"ג לא דמי לקנסא דאורייתא ואי מודה לא פטרינן ליה לא נכון לפענ"ד כי בקצה"ח בס' ל"ח הביא מש"מ ב"ק ד' צ"א כדעת המהרש"ל דסובר דכל מודה בקנס דרבנן פטרינן לו מש"ה אי מודה במסור פטרינן לו ובתשובת שיבת ציון ס' ק"ט מביא דראב"ן בס' צ"ב איתא מפורש כמהרש"ל דבקנס דרבנן אי מודה פטור. ומהרמב"ם ה' חומ"ז ה"ד נמי משמע כדעת המהרש"ל. ונתבאר בפ"ת שהלכה כן. א"כ איך פסק הרמב"ם דהשורף מחויב לשלם ע"פ הודאת עצמו ואיך ניחא הגמרא דהגוזל. הא דשני תהא במאמינו וליכא אלא הודאת עצמו הא מודה בקנס הוא. וזה לא נ"ל דאע"ג דסברי בכל דד"ג קנסא דרבנן ובשורף שטר ש"ח מודים דאין זה קנסא כי חזינן לרבה פטר השורף שש"ח לשלם משום דלית ליה דינא דגרמי. אך לר' מאיר דאית ליה דד"ג מחייב השורף שש"ח לשלם. א"כ אי אמרינן דמאן דמחייב דד"ג רק קנסא דרבנן הוא. ה"נ הא דמחייב השורף לשלם רק משום קנסא. ועוד מצינו בקצה"ח בס' ל"ח וז"ל אבל חזי מאן גברא רבה קמסהיד והוא הרמב"ן לח' מכות כ' בפירוש שהר"ח חולק וכתב באומר עדות שקר העדנו לא סגיא דאין משלמין אלא עדותן שהעידו נכונה חשבינן ליה וסיים ז"ל הרב ר' משה הספרדי פוטר בהם אע"פ שישלם ע"י והודו עכ"ל ובודאי לא היה ספר הרמב"ן לפני הש"ך והט"ז ובכה"ג פשט טעמא דר"ח והרמב"ן דאין משלמין עפ"י עצמן משום דד"ג דסבירא ליה דד"ג הוא קנס ואין משלמין קנס ע"פ עצמן עכ"ל וע"ש מוכח מזה דאפילו בקנסא דרבנן נמי אמרינן במודה פטרינן ליה ואפי' דבדיבורם הזיקו בגוף הממון ובזה מזיקו יותר משורף שטר משום דבשורף שטר ש"ח לא הזיק בגוף הממון והכא הזיקו בגוף הממון בידים דדיבור חשיב כמעשה כמבואר בתוס' ב"ק ד' ק' ע"ש. מ"מ מדמה דין זה דעדות שקר לקנסא דאוריי' דאי מודה פטרינן ליה דחכמים שתיקנו כעין דאורייתא תיקנו. עוד קשה שראיתי בספר הרה"ג כו' מו"ה סיני ז"ל שהביא ראיות מראשונים ואחרונים דד"ג הוא קנסא דאוריי' כמו פלגא נזקא קנסא וכן סובר הרמב"ם ז"ל וכו' ועי"ש וזה א"א לתרץ דהרמב"ם מיירי שיש עדים ששרף אך אינם יודעים כמה היה כתוב בשטר ומש"ה לא מודה בקנס הוא כיון שיש עדים ששרף זאת לא נוכל לומר כן דמצינו בגמ' ב"ק ד' מ"ג גבי עבד שאינו משלם קנס ע"פ עצמו אמרו שם היכי דמי דאי אתו סהדי ואסהידו כו' ולא ידעי אי תם הוא אי מועד הוא ואמר מרי דמועד הוא לא משלם קנס ע"פ עצמו כו' א"כ מוכח מזה דה"נ דלא מהני במה שמעידין עליו ששרף שטר כיון שאינם יודעין כמה היה כתוב בשטר הרי הוא מודה בקנס וכן איתא בתשו' שואל ומשיב והביא ע"ז ראיות עי"ש (בסי' קפ"ח) מהדורא רביעאה וא"ל ע"ז א"כ איך קאמר הגמרא סוף פ' המניח אם לא הביא ראיה שקיל כדאמר מזיק הא מודה בקנס הוא אף שמיירי שיש עדים ששורו נגח אבל כיון שאינם יודעין מי הזיק הרי זה: מודה בקנס משום שהראב"ד ז"ל אוקמא דמיירי הכא בפ' המניח בדליכא עדים כלל וז"ל דע"כ מתניתין דחטים ושעורים דרב"ן כשאינו מעמיד את דבריו דאי מעמיד דבריו בודאי נותן לו כמו שמודה אלא ודאי מיירי שחוזר ואומר מצחק הייתי בו ולא בידי לא חטים ולא שעורים ואם יש עדים בזה איך יכול לומר מצחק הייתי בו ותירץ דשאני פלגא נזקא קנסא משאר קנסות דעלמא דהכא קרנא הוא וכי אתו לב"ד ומודה הרי זיל שלים אמרינן לו אבל אכפויה לא אכפינן דאינו משלם על פיו בע"כ ע' ברשב"א ע"ז ובהרב המגיד בה' נ"מ פ"ט מביא ג"כ וז"ל כבר תירץ הר"א ז"ל בפירושו דפלגא נזקא קנסא שאני משאר קנסות שאם תפס אין מוציאין מידו עכ"ל וכן איתא בש"מ ב"ק ד' ט"ו וז"ל והרבה כתבו בשם הראב"ד שח"נ של תם משלם עפ"ע הואיל וקרן הוא ואינו דומה לשאר קנסות אבל לדעת הרמב"ם משמע שאם הודה לא אמרינן זיל שלים רק דאם תפס אין מוציאין ממנו ועכשיו יהיה ניחא סוגית הגמרא דהמניח לכ"ע וזה א"א לומר שהרמב"ם ז"ל מיירי שהקנס של דינא דגרמי דומה לקנסא של פ"נ והתם אמרינן להרמב"ם דמועיל תפיסה אפילו לאחר הודאתו מש"ה ניחא מה דמחייב להשורף שטר לשלם ע"פ הודאת עצמו דהלשון של הרמב"ם במה דאמר וכן השורף שש"ח חייב לשלם כל החוב משמע דאכפויה נמי מכפינן וזה לא