בכורי אברהם לא

יביא בפריו זה מעשים טובים שלו אלף כסף ואלף לשון לימוד והוא מלשון יליף וכסף הוא התורה על שם כל אדם מתאוה ומחמד ללמוד תורה וכסף הוא מלשון חמדה כמו נכסוף נכספת לבית אביך ואתה עברת בין במילי דאורייתא ובין במילי דרבנן ע"כ אשבע לי בפני ב"ד הגדול שלא תעבור עוד ותשמור את הנפש אז אעשה שלום עמך ואחזור אני אליך כמו שהיה מכבר ואח"כ יוצא חרוז גדול מב"ד הגדול אנו מסכימים להנשמה והגוף מחויב שבועה שלא תעבור עוד. וכל הטענות האלו והויכוח שלהן אימת היא אין זה אלא בעת שאדם שוכב על ערש דוי אז יהיה ויכוח בין הגוף להנשמה כי אז שוקלין עונותיו ואם נתרצה הנשמה להגוף ועושה שלום עם הגוף מיד נתרפא החולה וזה מיירי רק שהנשמה עושה ויכוח עם הגוף אבל אם אין הנשמה עושה ויכוח עם הגוף ועל הנפש מלא פגימות ולא חייש לתקן זאת ולא קראו לדין בא הקב"ה ואמר שתחזור הנשמה למקומה ממקום שנטלה וזה אמר רב בשעת פטירתו של אדם הוא יום הדין הגדול שהנשמה התפרדה מן הגוף והנשמה מלא חרפה ובושה שעשה שותפות כל הימים עם אדם שאינו עושה מעשים טובים. ע"כ יחוס על עצמו ועל קדושת נשמתו לבלתי יצטרך לבא בגלגול ובזה יזכה לראות פני השכינה אשרי לו ואשרי חלקו שנתן בשותפות שלא תשלוט עליו רמה ותולעה על אברי הגוף אמן סלה: ועתה נבאר קצת מענין חינוך הבנים

זה ידוע לכל כי שלשה שותפין יש באדם הקב"ה ואביו ואמו (עיין בנדה) ועשו עסק ביניהם שילך האדם תמיד בעבודת ה' ולא יטה ימין ושמאל והתנה הקב"ה עמהם שישמרו את העסק זה דהיינו שישגיחו על בניהם שילכו בדרך ה' הן בעבודה והן בתורה ואם לאו הקב"ה מסתלק מהם ואינו חפץ להתעסק בשותפין (האלו) שאינן מהוגנים כמבואר במהרש"א ז"ל וז"ל דהשם י"ה מסתלק מביניהם ולא רצה בשיתופם ונשאר אש ואש לפי שלא זכו לגדל בן כשר (עי"ש בקדושין) ע"כ צריך אב ואם להשגיח על בניהם מנעוריהם שילכו בדרך ה' עכ"ל כדכתיב בתורת ה' ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם פירש"י ז"ל משעה שהבן יודע לדבר למדהו תורה מכאן אמרו כשהתינוק מתחיל לדבר אביו מסיח עמו בלשון הקודש ומלמדו תורה ואם לא עשה כן הרי הוא כאילו קוברו עכ"ל. ועוד דכתיב למען ירבו ימיכם וימי בניכם משמע דאם השגיח עליהם שילמדו תורת ה' וילכו בדרך ה' יהיה אריכות ימים הן לבנים והן לאבותיו שיהיה להם נחת מביניהם כלשון הכתוב [ימיכם וימי בניכם] ואם לא עשה כן הרי הקב"ה מסתלק מהם ופוקד עון אבות על בנים כלומר בשביל בנים על מה שלא השגיחו עליהן והזיקו את חלק השותף מה שנתן השותף השלישי והוא הקב"ה שנתן חלקו בשותפות והוא הנשמה ורוח חיים (עיין בנדה ל"א) והם לא השגיחו על זה שיש להם שותף גדול שיכול לנקה עמהם אם לא ישמרו השותפות כפי הראוי והגון. ואל יאמר האב שיש לי התנצלות גדול על מה שלא נתתי השגחה על אנשי ביתי ראשית התורה אמרה כי יקח איש אשה והיא מצות עשה ככל המצות שבתורה והיא מצוה ראשונה מכל המצות (בראשית) שנאמר פרו ורבו וגם התורה אמרה שארה וכו' לא יגרע ממנה אם כן טרוד הייתי בטרדת הזמן ובפרט בימים האלה לכן לא היה באפשרות לקיים מצות החינוך כראוי ואנוס הייתי ואונס רחמנא פטריה אבל לאחר ההתבוננות אין זה טענה לו יהא כדבריך שהיית טרוד רק ביום אבל בעת שבא אתה לבית בלילה אז היית יכול להזהיר ויאמר לו דרכי ה' לפי דבריך הצדק אתך אבל תאמין לי בעת שאני באתי לביתי אז נפל עלי השינה עד מאד ונפלתי על משכבי כפגר מת ומה יכול לעשות הגם ששותף אני וקבלתי לשמור את העסק להשגיח על אנשי ביתי מכל מקום לא גרע שותפות זה משני שותפין דעלמא ונעשו שומרי שכר זה לזה אם אירע להם איזה אונס פטורין זה לזה עיין (בחושן משפט קע"ו ס"ח) לפי זה בזה גם כן אני אונס גמיר הן ביום והן בלילה להשגיח עליהם וגם שם שומר שכר יש לי כי יש שכר על המצות לכך אהיה פטור על פי דין מעונש של חנוך הבנים אל תאמר כן כי מצות חנוך כמעט גדולה מכל המצות כי מצות חנוך נאמרה ונשנית כמה פעמים בתורה אם כן צריך האדם להיות זהיר וזהיר בזה יותר משאר המצות כמו שמצינו בעניני שמירות אם הוא דבר שצריך לשמור ביותר הרי צריך לשמור ביותר כמו שמירת כספים וז"ל (בהגהות אשר"י על ב"מ פ' המפקיד) שהביא בשם הא"ז פסק כספים וכיוצא בזה שמשאן קל ואין הקרקע מאבדתן אין לו שמירה אלא בקרקע וכו' עי"ש. על כל פנים לפי דברינו מצות חנוך היא מצוה גדולה ודבר קל כי החנוך כי אם בדברים ע"כ