בכורי אברהם כח

שיעלה להסיר הקש ולזרות המוץ. ועתה צא וחשוב דמי ההובלה מהקש וההוצאה שינכה הקונה להסירם יעלה כפלים מאשר יתן לך המחיר בעד התבואה שישער. ויען האיש ויאמר שקר אתם דוברים כי עיני ראו ולא זר אשר מוכרים אגוזים בקליפתם ונוטלים מחיר הקליפה כמחיר הפרי ובמה נגרע ערך התבואה מערך האגוזים וישב לו הקונה נבערת מדעת ולא בינת אדם לך להשכיל ההבדל ביניהם כי הפירות אגוזים ותפוחים בהסיר הקליפה מהם ביום או יומים ירקבו ויכמשו ולא יצלחו למאומה והקליפה שלהם הוא שומר לקיום הפרי לכן מהכרח לשלם גם בעד הקליפה כמו בעד הפרי לא כן התבואה דאין הקש מועיל מאומה לקיום התבואה דהתבואה מתקיימת בלעדה ותערובות הפסולת בתוכה מפסדת עוד טוב התבואה א"כ אך למחסור לקנות התבואה עם הקש והפסולת. כן עד"ז הצדיק שכל מעשיו לש"ש אוכל ושותה ישן ועושה מקנה וקנין הכל בשביל שיהיה בריא אולם ויהיה לו די פרנסתו שיוכל לעבוד את ה' ולא יצטרך לעשות עול איש כזה יטול שכר בעוה"ב גם עבור אכילתו ושתייתו וכל מעשהו כמו שנוטל שכר על עבודתו לפי שכל אלה עשתה ידו בשביל העבודה. והנה הרשע בהודעו שנותנים בעוה"ב שכר גם על אכילה ושתיה ועניני עוה"ז הוא משתדל בכל כחו להרבות תענוגי עוה"ז ביתר שאת לשבוע מעדנים לאין קץ ולשתות ממתקים די חויה יגיח הירדן אל פיהו וכאלה בכל מעשהו להגדיל ולהוסיף עשר פעמים מהראוי בחשבו כי יגדל שכרו ובאמת נהפוך הוא כי מלבד העדר שכרו עוד יענש אשר כלה בהבל ימיו לרדוף אחר תענוגי עוה"ז. זה שמבואר שההולך בתורת ה' נמשל כעץ שתול אשר פריו יתן שהוא בתכונת הפירות שגם עלהו לא יבול שמוכרים העלים והקליפות כמו הפרי עצמה דיש מיני פירות הנשמרים ביפים רק בהיותם עם העלים לא כן הרשעים שמעשיהם מתענוגי העוה"ז ואין כונתו שיהיה לו כח לעבוד את ה' אינם כקליפות הפירות רק כמו מוץ אשר נזרה מהתבואה אשר תדפנו רוח לבל להתערב עם התבואה לבל תתקלקל התבואה ע"י ע"כ לא יקומו רשעים במשפט שוה עם הצדיקים לתת להם שכר על תענוגי העולם הזה. נמצא מזה שמה שאוכל ושותה ועושה מסחר ואין לו פנאי לעסוק בתורת ה' אך כיון דעשה לש"ש כדי שיהיה לו כח ובריאות להתפלל לפניו ופעמים בעת שיהיה לו פנאי לילך לבה"מ הן ללמוד בעצמו הן לשמוע מאחרים תורת ה' נוטל שכר גם בעד אכילתו ובזה הנשמה משועבד להגוף שמותר לאכול ולשתות ולעשות מסחר אע"ג דבעת שאוכל ושותה או בעת מסחר אינו יכול לעסוק בתורת ה' מ"מ כי אי אפשר זה בלא זה כמובן. לכן אם השותפין הנ"ל אין לו זה על זה כלל ושלום ביניהם והיה העסק קיים ותמיד הוא מתבונן במעשיו אם טובים הם אם לאו לבלתי יעזוב נפשו לסכנת האבדון ח"ו ולא ילך במהלך רגלו כעור באפלה וההולך על שפת הנהר אשר סכנתו ודאי עצומה ודעתו קרובה מהצלתו כי אולם חסרון השמירה מפני העורון כן האדם אשר לא יתבונן במעשיו ובדרכיו היכן הולך רע לו מאד הרי נפשו בסכנה גדולה והא דאמר עולא אין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים שכל זמן שהוא בדרך הרי הוא טרוד מאד ואין לו פנאי להתבונן אך אין זה קושיא כי פעמים אדם צריך להתבונן בדרכים (כמבואר בתוספות ב"ק דף ו') וז"ל דלענין כדי שלא ילכו כ"כ בחוזק שיתיזו ויזיקו דרכו להתבונן שפיר ומחייבינן אותו נמצא מזה היכא דעשה ההיזק בפשיעה מחייבינן אותו ואמרינן דרכו להתבונן אבל גבי עולא לא עשה ההיזק בפשיעה דהתם מיירי בממלא רה"ר כולה חבית ואין לו מקום לילך והוי הפסד ודאין דינא לנפשיה במקום דאיכא פסידא ואפילו לדעת התוספות בדף כ"ח דהממלא כלים ברה"ר ליכא פסידא דלא דמי לחצר חבירו שאדם יכול להקיף ברה"ר מ"מ הא פסקינן דדאין דינא לנפשיה אפילו דליכא פסידא דכיון דבדין עבד לא טרח אבל גבי עבודת ה' אפילו אם יאמר האדם דאיכא פסידא במה דאלך לבה"מ ללמוד או להתפלל משום דבעת שאני מתאחר בבה"מ אין אני יכול להשתכר על חיוני וגם זה מצוה והעוסק במצוה פטור מן המצוה אין זה טענה כלל וכלל ושוטה גדול הוא כי הא דפסקינן עביד אינש דינא לנפשיה בין דאיכא פסידא ובין דליכא פסידא הרי זה דוקא דעשה על פי דין הכא אמרינן דעביד אינש דינא לנפשיה אבל לא ע"פ דין א"א דן לנפשו וכן משמע התם מסוגית הגמרא עי"ש ואם יאמר דאיכא פסידא במה דהולך לבה"מ ונתאחר ללמוד פרק משניות או דף גמרא או לשמוע דברי תוכחה אבל אין זה דין שמותר לדון לנפשיה ולומר שהעוסק במצוה פטור מן המצוה כי אין זה מצוה כי על כל אחד ואחד מוטל מצות עשה ודברת בם ולקבוע עתים לתורה ואם תאמר מאי אולמא מצוה זו משאר מצות אני אימר לך כי מצוה