בכורי אברהם כז

פלפול על דרך מוסר

בחו"מ (סי' קפ"א סעיף ב') פסקו אם היו שני שותפין והציל אחד מהם הציל לאמצע ואם אמר לעצמי אני מציל הרי זה חלק מחבירו והציל לעצמו עכ"ל כי במקום הפסד שותף חולק ואפילו לא ירצה חבירו אבל אם אין להם הפסד אין שותף חולק בלא דעת חבירו ואם בשעת חלוקה יש להם תביעה זה לזה פסקינן שיש לו שבועה אפילו בלא טענת ברי והוא שיש להם טענת שתי כסף אבל על פחות מטענת שתי כסף אין משביעין אותו לכן אם בשעת חלוקה לא היה לו שום תביעה על חבירו ואחר כך תבע לו בטענת שמא על השותפות שלא עכב כלום משלו אין משביעין אותו (עיין בח"מ תצ"ג) ונעשין שומרי שכר זה לזה אם על ידיעתם מהם נעשה הפסד בעסק זה כגון אבד או נגנב חייב לשלם ואימת מחייבינן לשלם כגון בדאמר שמור לי היום ואשמור לך למחר אין זה שמירה בבעלים אע"ג דבעת ששומר לחבירו שומר נמי לעצמו הוי אמינא דפטור מ"מ אשמועינן מתניתין דחייב ושותפין צריכין להיות שלום זה עם זה ואין שום מחלוקת יהיה ביניהם ואם לאו לא יוכל להיות בשום אופן שיתקיים העסק ביניהם ולבד שהעסק אינו קיים עוד יהיה להם הפסד גדול כיון שאחד תבע ממון מחבירו ודאי משביעין לו ומוציאין ממון. ומדינים אלו אנו למדין עד היכן צריך האדם להשתדל לפקח על שתים הנה ההשקפות הצריכות לו. א) שיתבונן לו מהו הטוב האמיתי שיברור בו האדם והרע האמיתי שינוס ממנו והתבונן על המעשים אשר הוא עושה לראות אם הם מכלל הטוב או מכלל הרע ב) ועוד אנו למדין מדין זה שצריך האדם לחנך את הילדים מנעוריהם ואם לאו אינו נקרא אביו אלא כאיש אחר. זאת ידוע לכל שיש באדם שני שותפין הנשמה והגוף עשו ביניהם עסק גדול וכל שותף ושותף נתן חלק בעסק כמנהג השותפין הגוף נתן חלקו הפה והלשון והעינים ואזנים ורגלים דברים הנחוצים לעסק והנשמה ג"כ נתנה חלקה בעסק זו נשמת חיים שיכול להבחין בין טוב לרע בין מר למתוק כי הנשמה היא השכל. אמנם עדיין א"א להוציא הדיבור לפועל ממש אם לא ע"י תנועות איברי הגוף ומה העסק שעשו ביניהם להכין צדה לדרך אשר ילכו בה לחיי הנצחי דהיינו מעשים טובים ולעבוד השי"ת בכל לבבו ובכל נפשו כדי שיהיה נחת רוח לנפש שיהיה שלם בלא פגם שאם עבר אדם עבירה עושה פגם בנפש והתנו שהגוף יהיה משועבד להנשמה והנשמה לגוף בעת שהנשמה שהוא השכל בחור בטוב זו התורה ולעבוד השי"ת לא יהיה שום מניעה מהגוף כי התנו ביניהם שהגוף יהיה משועבד להנשמה הפה ידבר רק בתורת ה' ואזנים רק לשמוע דברי מוסר ותוכחה ורגלים רק לטוב ירוצו לבל יזיק את הנפש גם כן בעת אברי הגוף רוצים להתעסק בעסק לא יטה השכל לשמאל כדי שלא יזיק את הנפש והשותפין האלו צריכים להיות זהירים וזריזים שלא יזיק את הנפש כי שומרי שכר הם וחייבים כעין גנבה ואבידה (אפילו באונסין) כי עתיד הקב"ה ליתן שכר טוב לצדיקים זו שכר שמירת הנפש וליפרע מרשעים על שפשעו בשמירתן והשותפין האלו שוין בשמירת הנפש ואל יאמר הגוף הנשמה שהיא רוחנית היא יכולה לשמור את הנפש בכל עת ועת אבל הגוף שהוא חומרי שצריך לאכול ולשתות אין לו פנאי לשמור כ"כ את הנפש אין זו טענה כלל וכלל שבאכילה ובשתיה ובשינה יכול לעבוד את השי"ת דהיינו בעת שאכל יכון לבו לשמים שאינו אוכל רק לתאות הגוף אלא כדי שיהיה לו כח לעבוד עבודת ה' כן בשתיה כן בשינה כמו שאמר דוד המע"ה והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח לא כן הרשעים כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח ע"כ לא יקומו רשעים במשפט וחטאים בעדת צדיקים פירשו המפרשים על זה במשל ומליצה עול ימים בהפרדו מאביו ולא ידע מאומה מתהלוכות מסחר העולם ויבקש לו איזה מסחר להתפרנס בו וירא והנה מוכרי האגוזים ותפוחים מוכרים כמה שהם עם קליפותיהם ונוטלין המחיר בעד הקליפות כמו בעד גוף הפרי ויועץ בלבו לאמר איך נועלו מוכרי התבואה אשר המה מסירים הקש מהתבואה וזורים לרוח המוץ ומוכרים תבואה נקיה הלא יותר טוב למכור ביחד התבואה עם הפסולת כי אז יקחו דמי המחיר בעד הקש והמוץ וישכור עגלות ויתן דמי ההובלה גם מהקש ויביאם העירה לשוק מוכרי התבואה ויקרא לסוחרי תבואה לקנות ממנו דגן המה בבואם ויראו הערימות וימלא פיהם שחוק לאמר הסכלת עשו להביא תבואה כמו שהיא עם הקש והפסולת כי מי פתי יקנה אותה ומי ישלם בעד קש ומוץ כמו בעד דגן הלא הקונה יחשב לך רק מה שיעלה מזה דגן נקי ובלתי ספק ישער בפחות ממה שיהיה באמת וגם ינכה לך ההוצאה