בכורי אברהם כו

איך פסק הטור (בסי' תי"ח) וז"ל גמל טעון פשתן ועבר ברה"ר ונכנס פשתנו לתוך החנות ודלקה בנרו של חנוני והדליק את כל הגדיש בעל הגמל חייב מפני שהרבה במשאוי ואם הדליקה במקום אחר ונתפשט האש למקום אחר חייב על מקום האש נזק שלם ועל השאר חצי נזק ואם הגמל סיכסך האש בכל הבירה חייב על כולו נזק שלם וכו' עכ"ל. א"כ אי אמרי' דאזלינן בתר מעיקרא אפילו גבי חץ ואשו נמי משום חציו א"כ כיון שהדליק במקצת הבירה הרי הוא כשרוף כולה ואלו בא אחר ושרפו לא היה משלם כלל דאזלינן בתר מעיקרא וא"כ איהו גופיה שמסכסך כל הבירה הרי כבר מבוער ולא לחייב אלא חצי נזק כמעיקרא. בשלמא לפי התוספות אין שום קושיא דהא סברי גבי חץ אזלינן בתר הסוף אע"ג דהיכא דברי הזיקו נמי אזלי בתר מעיקרא כדבארתי לעיל מ"מ הכא לא ברי הזיקו משום דבעת שהדליקה במקום אחד יכול להיות שנכבה השלהבת כמו דאמר ר' יוחנן אם מסר השלהבת לחש"ו פטור משום דלא ברי הזיקו כמו כן הכא אם הדליקה במקום אחד לא ברי הזיקו ששרף את כל הבירה מש"ה ניחא לדעת התוספות דלא אזלינן הכא בתר מעיקרא רק אחר הסוף לכך מחייבינן ליה לשלם נזק שלם אם סכסכה אבל לדעת הרא"ש ז"ל קשה

אך לפי ע"ד נוכל לתרץ דהנה זה ידוע דהרא"ש פסק בפרק כ"ה וזה לשון הרא"ש שם בהדיא דהא דצרורות חייב חצי נזק היינו בהפקר אבל אם התיזה ממון בעלים משלם נזק שלם דצרורות אורחא הוא כאבנו וסכינו ומשאו שהניח בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקה עכ"ל. א"כ ניחא לדעת הרא"ש משום דהרא"ש מחלק בין כלב שנטל חררה וכו' לדין של גמל טעון פשתן וכו' דהתם גבי כלב שנטל גחלת שאין הגחלת מיוחדת לבעל הכלב א"כ ה"ל האי גחלת ממש כצרורות של הפקר שזרקה הכלב למרחוק ומשלם חצי נזק אבל כאן גבי גמל לא שייך כלל חצי נזק שהרי תיכף כשהרבה בעל הגמל הפשתן על הגמל רמיא שמירת הגמל עם הפשתן על הבעלים וא"כ כשהכניס הגמל הפשתן לחנות והודלק הפשתן נעשה גוף הפשתן חץ של בעל הגמל וכשהזיק אח"כ והדליק הבירה ה"ל כחמור שהזיק במשאו שמשלם נזק שלם כמו שכתב הרא"ש בריש פרקין דכיצד הרגל וז"ל וכן כל דבר המחובר בגופה משלם נזק שלם וכו' עי"ש וא"כ כמו זה דומה דין של גמל שהזיקה במשאה שעליה שהיא הפשתן שנעשה מזה ההיזק והגמל שהולך ומבעיר ה"ל כזורק חץ של בעליו למרחוק דחייב נזק שלם נמצא מזה שהרא"ש ז"ל היה סובר בין מסכסכת ובין בלא מסכסכת לעולם מחייב נזק שלם וחולק על דעת (הטור ז"ל) שפסק אם לא סכסכה חייב בעל הגמל אלא חצי נזק דצרורות היא אבל הרא"ש לא סבר כן ומרמ"א בחו"מ בסי' תי"ח נמי משמע שיש מחלוקת בדין זה וז"ל וי"א דאם הדליקה במקום אחד וכו' עי"ש. והטור לא כתב בזה הלשון וי"א רק ואם הדליקה וכו' משמע שיש מחלוקת בדבר זה מש"ה לא קשיא לדעת הרא"ש ז"ל [מהטור] משום שהולך לשיטתו. אבל עדיין קשיא קצת על [הטור] גופא מהא דפסק בסי' תי"ח סעיף י' עשה אחד האש ובא אחר והוסיף אם יש במה שעשה הראשון כדי שתגיע למקום שהלכה הראשון חייב ואם לאו הראשון פטור והאחרון חייב עכ"ל. נמצא מזה שאפילו גבי חץ אזלינן בתר מעיקרא דאם לא כן איך פסק הטור שאם עשה אחד האש ובא אחר והוסיף הראשון חייב הא אשו משום חציו וגבי חץ אזלינן בתר הסוף וע"כ היה לנו לחייב את השני אלא ע"כ צריכים לומר דגם בחץ אזלינן בתר מעיקרא א"כ האיך פסק הטור גבי גמל טעון פשתן אם לא סכסך הגמל חייב על מקום האש נזק שלם ועל השאר חצי נזק ואם סיכסך הגמל חייב על כל הגדיש נזק שלם הא פסק להדיא דאזלינן בתר מעיקרא א"כ ג"כ הכא היה לנו לומר שחייב רק חצי נזק כמו בלא סכסוך כמו דבארתי לעיל

אך זה נוכל לתרץ בדוחק דלא דמי דין של גמל לדין של עשה אחד האש ובא אחר והוסיף הא דאמרינן גבי דין של עשה אחד האש ובא אחר והוסיף פסק הטור דחייב הראשון לבד משום דהראשון לבד עשה כל המעשה ואחר שהוסיף עץ קטן בתוך האש גדול הרי זה דומה כאילו אחר חפר בור עשרה ובא אחר והוסיף עוד טפח ודאי מחייבינן רק לראשון בלבד ג"כ הכא אם האש יכול להזיק בלא השני והשני לא עשה שום מעשה רק מקרב את ההיזק מש"ה פטרינן לו ואזלינן בתר מעיקרא אחר עיקר המעשה אבל התם גבי סיכסך הגמל בהבירה היה עיקר המעשה לבסוף כי בעת התחלת הדלקת האש לא היה שום מעשה אלא שנתן במקום הגחלת וממקום הגחלת היה סכסך על כל הבירה נמצא שבהתחלת המעשה לא היה מעשה עיקר אלא לבסוף היה עיקר המעשה מש"ה לא אזלינן הכא בתר מעיקרא אלא אזלינן נמי אחר הסוף ומחייבינן נזק שלם ודוק: