בכורי אברהם כה

דרסה על צרורות הרי זה נחשב כאילו שברה מיד אלא ודאי ע"כ צריכים לומר דאנן אמרינן כן כיון דלא ברי הזיקו לא אמרינן כאילו שברה מיד משו"ה אם דרסה על גבי צרורות והתיזה צרורות ושברה כלים מחייבינן לה רק חצי נזק והא דאמרינן גבי אשו משום חציו מחייבינן לו אפילו ממקום גחלת דלקה אש מאליו משום דהתם ברי הזיקא כמו שכתבו התוספות (ב"ק דף כ"ב ד"ה) חציו דחרש וז"ל דלמ"ד דאמר אשו משום חציו הוא לא מחייב אלא באשו שיכול להזיק ברוח מצויה הרבה וקרוב לודאי הזיק כעין חציו וכו' עכ"ל. על כל פנים מוכח מזה שהחיוב של חציו הא דמחייבינן אפילו שלא במקום גחלת משום דברי הזיקו שודאי נדלק כל הגדיש מש"ה חשבינן כאילו עשה ההיזק בידים ובזה ניחא סוגית הגמרא (בב"ק דף י') וז"ל מתקיף לה רב ששת והא איכא מרבה בחבילה היכא דמי אי דבלאו איהו לא אזלא פשיטא אלא דבלאו איהו נמי אזלא מאי קא עביד עכ"ל דלכאורה קשה לפי דעת התוספות הנ"ל דסבר דאם זרק חץ או אבן על כלים של חבירו ובא אחר וקדם ושבר מחייבינן לו ולא לראשון א"כ ג"כ הכא גבי מרבה חבילות נימא נמי שהשני לבד חייב ולא הראשון דקי"ל אשו משום חציו וגבי חץ קאמר התוספות הנ"ל דמחייבינן רק להשני וא"כ איך קאמר הגמרא שאם הראשון הדליק אש אצל גדישו של חבירו ובא אחר ומרבה בחבילות וקרבה ע"י החבילות לגדיש של חבירו והדליק את הגדיש מחייבינן לראשון בלבד ולא להשני אבל לפי שתרצתי לפי התוספות הנ"ל ניחא דלא דמי דהתם שאם זרק חץ או אבן על כלים של חבירו ובא אחר וקדם ושברו דחייבינן לו ולא לראשון משום שלא ברי הזיקו מש"ה מחייבינן להשני שהוא מזיק בידים אבל הכא גבי אש שברי הזיקו ויכול להדליק בלא השני חשבינן בשעה שהתחיל להדליק את הגדיש כמו ששרף כל הגדיש כיון דברי הזיקו וזה ברור לפענ"ד שזה סברת התוספות כאשר בארנו בע"ה אבל לדעת (הרא"ש ז"ל) דלא מחלק בין זורק כלי לזורק חץ דלעולם מחייבינן לראשון לחוד נוכל לפרש שסבר הא דמדמה הגמרא בעיא דרבא לדין של רבה דאמר אם זרק כלי של חבירו ובא אחר וקדם ושבר פטרינן לו משום דטעמו של הרא"ש ז"ל דמאי דפטרינן להשני משום דבתר מעיקרא אזלינן וחזינן כאילו הוא שבר כמו כן גבי בהמה אם דרסה על הכלי ולא שברתה ונתגלגל למקום אחר ונשבר מחייבינן לו לשלם נזק שלם דבתר מעיקרא אזלינן ונחשב כאילו שברה בדריסתה מיד וכן אם זרק חץ או אבן על כלים של חבירו נחשב כאילו שברה תיכף ומיד ודמי זאת כמו אם היה מכה ממש בהחץ על הכלי והיתה נשברת תחת ידו. וכן משמע (בנ"י) שחיובו משעה שיצא החץ מתחת ידו באותה שעה נעשה הכל. וכן הביא ראיה (הקצה"ח) לדברי הרא"ש מהנ"י ז"ל וכי תימא א"כ לא משכחת חצי נזק צרורות אין שום קושיא דהא גרסינן בגמ' (דף י"ז) וז"ל אמר רבא לעולם כגופו דמי וחצי נזק צרורות הלכתא גמירי לה עכ"ל. היוצא לנו מזה דהלכתא לגרוע אתא וכן כתב הרא"ש ז"ל עי"ש כמו כן הכא אע"ג דבזרק חץ או אבן מחייבינן לראשון משום דחזינן כאילו עשה מיד ההיזק לגמרי מ"מ גבי בהמה לא אמרינן כן משום דהל"מ דחצי נזק צרורות אבל גבי אדם אין דין צרורות באדם כי אדם מועד לעולם וגבי בהמה אין מחייבינן לה אלא דוקא בעשה מעשה בגוף הכלי אז אמרינן דזה דומה כאילו נגמר ההיזק תיכף בעת התחלת המעשה כסברת הנ"י אבל אם לא עשה מעשה בגוף הכלי רק על ידי כחה דהיינו צרורות לא אמרינן כן דהל"מ דגבי צרורות אין משלם אלא חצי נזק משום הכי כתב הרא"ש ז"ל וז"ל אם התיזה ברה"ר והזיקה ברה"י חייב אע"ג דגבי דרסה על הכלי ונתגלגל למקום אחר ונשברה שם אסיקנא לעיל דבתר מעיקרא אזלינן הכא לא אזלינן אלא אחר המקום שנעשה ההיזק וכו' עכ"ל עי"ש וזה כונתו דאין נפקא מינה בין דרסה על הכלי לזורק צרורות כמו דהתם אמרינן בעת שדרסה על הכלי נחשב כאילו שבר מיד כמו כן הכא גבי התיזה צרורות ברה"ר והזיקה ברה"י נימא נמי שפטור משום דנחשב כאלו עשה כל ההיזק ברה"ר אלא מפני מה לא אמרינן כן משום דגזרת הכתוב דגלי לן קרא ובער בשדה אחר והביעור היה בחצר הניזק משום הכי מחייבינן לו ומ"מ אם דרסה על הכלי ברה"ר ולא שברתה ונתגלגל ברה"י ונשבר בכי ה"ג פטרינן לה משום דאזלינן בתר מעיקרא כיון שעשה מעשה בגוף הכלי ולא ע"י כחה ועל זה ליכא הלכה למ"מ דאזלינן בתר הסוף אלא בתר מעיקרא ואמרינן כאלו עשה ההיזק מיד ברה"ר לכך פטרינן לה. וגם ראיתי (בס' אבן שתיה) והוא מאריך הרבה בזה הענין עי"ש ואני קצרתי

אך קשיא לי לפי דעת הרא"ש שסבר דאזלינן בתר מעיקרא אפילו בזורק חץ או אבן א"כ