בכורי אברהם כג

ניחא ליה מן הסתם מעיקרא נמי ניחא ליה. אבל בזכיה ודאי ניחא למי שרוצה לזכות נוכל לומר דזכיה הוא מטעם שליחות כיון דברי לן דניחא ליה אבל גבי תרומה אם תרם שלא מדעת לא הוה תרומה דניחא ליעבד מצוה בממונו ע"י עצמו ולא ע"י שליח מש"ה לא אמרינן בזה דזכיה הוה מטעם שליחות וכאילו עשה שליח לתרום משום דאין זה זכיה. ועוד צ"ע הא הקצה"ח כתב בסי' רמ"ג וז"ל הא דאיבעיא להו התורם משלו על של חבירו צריך דעת בעלים או לא מי אמרינן כיון דזכות הוא לו וכו' קשיא לי הא שליחות לאו מדין דניחא ליה או לא ניחא ליה אלא גזה"כ דמה אתם לדעתכם אף שלוחכם נמי לדעתכם וי"ל דתורם משלו על של חבירו שאני דלא בעינן שלוחו לדעתו אלא בתורם משל בעל כרי על בעל כרי אבל בתורם משלו על של חבירו כיון שאינו של בעל כרי לא בעינן שליחותו ממש ואין הדבר תלוי אלא אי זכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו או לאו זכות דמצוה דנפשיה עדיף עכ"ל. מוכח מזה דנפקא מינה בין בתורם משל בעל כרי על בעל כרי ובין מתורם משלו על של חבירו קשיא לי האיך מדייק מתרומה דזכיה לאו מטעם שליחות הא לא דמי לתורם שלא מדעת וכו' דהתם בעינן שלוחו מדעתו כיון שתרם משל בעל כרי על בעל כרי. אבל בכל מקום זכיה הוה משום שליחות כיון דזכות הוא לו הוה שליח בעדו אפילו שלא מדעת

אך נוכל לתרץ דאין אנו יכולין לומר שזכיה היה משום שליחות ואנן סהדי דעשה שליח כיון דזכות הוא לו לא אמרינן כן ושפיר מדייק מתרומה מדין דהתורם שלא מדעת וכו' כי בתרומה נמי יש זכות לבעל הבית כמו שכתב הרמב"ם בפ"ג מה' תרומה וז"ל התורם שלא ברשות הוה תרומתו תרומה עכ"ל. משמע מדעת הרמב"ם שגבי תרומה יש זכות לבעל הבית ומה הזכות. ע"כ צריכין לומר דלגבי מצוה ברי לן שזכות הוא לו במה שעשה מצוה כדמסיים הגמרא במסקנא לא אמרו כלך אצל יפות אלא לענין תרומה משום דמצוה וניחא ליה אבל הכא וכו'. מוכח מזה דלגבי מצוה ברי לן דניחא לו אע"ג דהשליח עשה מצוה זו מ"מ כיון ששלוחו של אדם כמותו אמרינן אפילו לגבי מצוה כה"ג משו"ה שפיר מדייק הקצה"ח מתרומה דאי אמרינן דזכיה משום שליחות ואנן סהדי כאלו עשה שליח אמאי אוקמא הגמרא בדשויא שליח הא אפילו בדלא שויא שליח נמי היה צריך להיות תרומתו תרומה מטעם זכיה כיון דברי לן דניחא לו אלא ודאי ע"כ צריכים לומר דזכיה לא מטעם שליחות אלא גז"ה דאיש זוכה לאחרים משו"ה אימתי אמרינן דאיש יכול לזכות לאחרים דוקא דליכא שום חב לאחרים ועי"ש בקצה"ח. ולפי זה ניחא מה שגרם (התוספות דב"מ ד' כ"ב) הנ"מ ולא גרסינן ותסברא עי"ש דאי גרסינן ותסברא משמע דחוזר ממה דאוקמא מעיקרא בדשויא שליח אלא אפילו בדלא שויא שליח נמי תרומתו תרומה הוא משום דמצוה שאני דברי לן דניחא ליה וזכות הוא לו שתבואתו תצא מחזקת טבל אבל לפ"מ דבארנו ע"כ צ"ל דאפילו להס"ד דגבי מצוה שאני וברי לן דניחא לו במה דתרם חבירו תרומתו אבל (בסי' רע"ג) הא דכתב הקצה"ח דנ"מ בין מתורם משל בעל כרי על בעל כרי ובין מתורם משלו על של חבירו היינו דוקא לדעת הרשב"א ז"ל והתוספות ועי"ש אבל לא בדעת עצמו כדבארנו לעיל שהולך לדעת הרמב"ם דבמצוה שאני בגילוי דעת למפרע סגי. אבל לדעת הרשב"א ז"ל נוכל לומר דאינו סובר דבמצוה שאני אלא סבר כפי' הירושלמי פ"ק דתרומות ה' א' דפי' אם בא בעל הבית ואמר כלך אצל יפות הרי זה תרומה אין זה תרומה אלא מכאן ולהבא אבל לא למפרע ועי"ש (במשנה למלך) בזה נוכל לומר דהרשב"א ז"ל סבר דלא מהני תרומתו שלא ברשות ואפילו למסקנת הגמרא. והא דקאמר הגמרא לא אמרו כלך אצל יפות ונמצאו יפות תרומתו תרומה אלא לענין תרומה בלבד משום דמצוה הכי פירש דלגבי מצוה בגילוי דעתו מהני דלהוי תרומתו תרומה השתא אבל בלא גבי מצוה לא מהני במה דאמר אמאי לא נתת להם מיפות דנוכל לומר משום כסיפותא הוא דאמר

סימן טו

ב"ק דף י"ג ע"ב ד"ה זרק כתבו התוספות דאם זרק חץ או אבן על הכלי ובא אחר וקדם ושברה חייב דאל"כ לא משכחת בצרורות ח"נ עכ"ל ובקצה"ח (סי' ש"ץ) ראיתי שדוחה הוכחת התוספות וז"ל ומה שהקשו התוספות דאל"כ לא משכחת ח"נ בצרורות נראה דמ"מ אינו אלא כחו. ואע"ג דכמאן דנשבר דמי מ"מ כיון דאינו אלא ע"י כחו הלכה למ"מ דח"נ הוא דמשלם ע"כ עי"ש והביא ראיה מהרא"ש ז"ל שהוכחת התוספות אין הוכחה דגם