בכורי אברהם כב

אבל לדעת התוספות והרא"ש דסברי אפילו על ידי שליח נמי לא קנה והביאו ראיה לזה מאמימר בר חשו משום דסברי שהטעם דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבע"ח משום דאין המלוה סומך עליהן אבל מעשה דארבא ודאי סמיך עליהן לכך משעבד למלוה כמו קרקעות ואם עשה שליח לתפוס ודאי היה צריך לקנות מפני מה לא קנה אלא ודאי משום דלא אמרינן שלוחו של אדם כמותו במקום דחב לאחרים ולא מהני הרשאה היכא דחב לאחרים בזה לא אמרינן שלוחו של אדם כמותו כי עיקר הלימוד שלוחו של אדם כמותו נפקא לן מתרומה שהשליח שתרם תרומתו תרומה וכיון ששליחות מהכא נפקא לן על כרחך צריכים לומר שיהיה דומה לתרומה ומה תרומה שהשליח הולך לתרום התם לא מצינו שום חוב בין לגבי בעה"ב ובין לגבי הכהן לגבי בעה"ב יש זכות בזה שמצוה עביד שהתורה צוה לו שיתרום תרומה ולא אמרינן שחוב לבעה"ב מה שהשליח עביד מצוה שתורם תרומה שלו כי אמרו חז"ל שניחא לו ליעביד מצוה בממונו משום דאמרינן שלוחו של אדם כמותו אפילו אצל מצוה אמרינן כן כמו שבארנו לעיל גבי תרומה. וגם מצינו אצל קדושין האיש מקדש בו ובשלוחו עי"ש וגם אצל שחיטת הפסח וגם אצל קידוש של שבת אחד מוציא את חבירו וכדומה ועיין (בשאלות ותשובות בעל טיב גיטין) עי"ש שהארי הרבה בזה ולגבי כהן ודאי זכות הוא לו שניתן לו התרומה ולא אמרינן שהשליח הוה תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לגבי שאר כהנים משום שאין זה חוב רק טובת הנאה לבעלים למי שרוצה ליתן יכול ליתן לכן אינו שייך שחוב להן לפי שיטת (התוספות ב"מ ד' י') שסובר טובת הנאה הוא ממון ואם תפס הכהן הרי חייב לשלם עבור טובת הנאה הרי נראה מזה שהכהן אין לו זכות כל כך משום שבעה"ב יכול לומר לו שנתתי לכהן אחר. לכן אינו שייך לקרא חוב אם כן מוכח מזה בדבר שאינו חב לכל אפילו לגבי בעה"ב אינו שייך חב לאחרים במה שיעשה שליח אם כן הכא גבי מלוה הרי יש לו זכות שהרי יכול לתפוס בעצמו הממון מיד הלוה אבל כיון שחב לאחרים לא אמרינן שלוחו של אדם כמותו דלא מצי יליף מתרומה דהתם אינו חב לכל אדם. כך לדעת התוספות. ולרש"י ג"כ ניחא שסבר שגבי תרומה נמי חד הוא לשאר כהנים אם השליח תרם ונתן לכהן הוה חוב לשאר כהנים משום שאם הכהן תופס התרומה מבעל הבית אין מוציאין ממנו ולא מצי אמר איני רוצה ליתן לך כי כן מצינו (בחולין דף קלי) המזיק מתנות כהונה או אכלן הרי זה פטור כמו הכא גבי הלואה הוי לכל מלוה חוב מה שהשליח תופס כי כ"א היה חפץ לתפוס כמו כן גבי תרומה הוה חוב לשאר כהנים שכל אחד ואחד היה יכול לתפוס מ"מ אמרינן דהוה שליח ושלוחו של אדם כמותו משום דבעה"ב יכול ליתן לכל מי שירצה וכן לדעת הרמב"ם ז"ל דסבר שהלוה יכול ליתן לכל מי שירצה אע"ג דחב לאחרינא וראיה לזה הביא מתרומה דגבי תרומה נמי יש חוב לאחרים דסבר טובת הנאה אינה ממון ואם רוצה לתפוס יכול להתפיס עיין בקה"ח (בסי' קה) מוכח מזה שגבי תרומה נמי יש חב לאחרינא משו"ה נוכל ללמוד מתרומה כמו התם שבעל התרומה יכול לעשות שליח לתרום תרומה וליתן לכהן אע"ג דחב לשאר כהנים לדעת הרמב"ם כמו כן הכא יכול המלוה שהוא בעל הממון (שהמלוה הוא בעל הממון משום שמשועבד למלוה עיין בנתיבות סי' ק"ה) לעשות שליח לתפוס מן הלוה. אבל אם הכהן עושה שליח להתפיס תרומה מבעה"ב אין תפיסת השליח מועיל ולא מהני התפיסה ויכול בעל הבית להוציא ממנו משום דלא דמי להלואה ואפילו לדעת רש"י ז"ל נמי לא מהני משום דגבי הלואה אם המלוה עשה שליח להתפיס תפיסתו תפיסה וקנה המלוה משום דאם המלוה לבדו ילך לגבות את חובו הרי ע"כ חייב לשלם מצד הדין אבל התם אם הכהן לבדו ילך ליטול תרומה מבעל הבית אינו יכול ליטול בע"כ של בעל הבית מצד הדין רק אם תפס תפיסתו תפיסה. אבל כ"ז שביד בעל הבית אינו יכול ליטול ממנו מצד הדין דיכול לומר אני אינו רוצה ליתן לך משו"ה לא מהני השליחות ששלח להתפיס מן בעל הבית. אבל אם הכהן עשה שליח כהן אחר להתפיס תרומה מבעל הבית בזה נוכל לומר דמועיל התפיסה שלו שתפס בעדו משום מגו דזכי וכו'. והקצה"ח שמתרץ לדעת רש"י ז"ל קשה קצת וז"ל דרש"י סבר דזכיה לא מטעם שליחות ומביא ראיה מן התורם שלא מדעת תרומתו אינה תרומה אלא דוקא בדשויא שליח כמבואר בב"מ תרגמא רבא אליבא דאביי בעשאו שליח ומוכח דלאביי דאמר יאוש שלא מדעת לא הוה יאוש שליחות שלא מדעת נמי לא הוה שליחות וכו' קשיא לי איך מדייק מאביי דאמר יאוש שלא מדעת דזכיה לא הוה משום שליחות הא אינו דומה דגבי יאוש אמרינן דלא הוה יאוש שלא מדעת משום דלא אמרינן כיון דהשתא