בכורי אברהם יט

אל פתח אהל מועד אין חייבין עליו בחוץ הרובע והנרבע וכו'. והרמב"ם כתב בפ' ב' מה' א"מ ה' י' בהמה שנולד בה אחת מן הטרפות האוסרות אותה באכילה אסורה לגבי המזבח ה"ה אומר הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך וכתב הכ"מ ומ"ש רבינו הה"א הקריבו נא לפחתך יש לתמוה שהרי בתו"כ ובתמורה דורש כשהוא אומר מן הבקר למטה להוציא את הטרפה משמע דמה"ת הוא דהא דריש לה מקרא ואפשר שסובר רבינו דסמך בעלמא הוא דאסמיך להו אקרא וכו' עי"ש וא"כ לפי זה טרפה הוא דאסור מדרבנן למזבח ומ"מ חשיב להו במתניתין בהדי הנך דאין ראויה לבא אל פתח א"מ אע"ג דהוא מדרבנן וא"כ ה"נ לר"י בחטאת הנודעה לרבים אע"ג דמדרבנן אינה מכפרת הא אינה ראויה לבא א"פ אה"מ וא"כ כרת מאי עבידתיה ואמאי לא מקשה הגמרא נמי לר"י וע"כ צריכים לומר דמשו"ה לא מקשה לר"י די"ל לר"י דברייתא מיירי בלא נודעה לרבים דמכפרת וכ"ז הוא לפי הס"ד אבל לפי מה דמתרץ ואמר כרת שע"י דבריהם באת לו אוקמוהו רבנן ברשותו וכו' י"ל לר"י נמי מיירי ברייתא בין נודעה ובין לא נודעה וכרת מדבריהם ושפיר כתב הרמב"ם ומאימתי העמידוה ברשותו כדי לחייבו כרת דהא אף לר"י צריכין לאוקמא בנודעה וכרת מדרבנן ומתורץ קושית הלח"מ ומתורץ דברי הט"ז וכמו שנתבאר. אך אכתי דברי הט"ז תמוהין מטעמים אחרים דמה שהקשה על הב"י וכתב דהתי' א' דמיירי קרא בלפני יאוש פשיטא ל"ל קרא דהכא פ' בב"ק קרבנו ולא הגזול אימת אי לפני יאוש פשיטא ל"ל קרא וכו' וזה אינו קושיא כ"כ דהתוספות כתבו דמשו"ה פריך פשיטא דאינו קדוש דגזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולין להקדישם וא"כ הכא לא שייך האי טעמא כלל ומשו"ה אין להקשות פשיטא וכבר הקשו כן המפרשים על הט"ז. וכן מה שהקשה על התי' השני דליבון הוי שינוי וליבון אינו חוזר לברייתו וכו' עי"ש בח"מ דמבואר דליבון לא הוה שינוי דהמחבר כתב בסי' ש"ס צמר וצבעו או נפצו או לבנו וכו'. וכתב הש"ך תימא דבהגוזל אמרינן דליבון לא הוה שינוי כמו ברפ"ג וכן כתב המחבר עצמו ביו"ד וכו' וצ"ל דט"ס הוא בספרי המחבר עי"ש אלמא דליבון לא הוה שינוי וכן מה דתי' הט"ז דהרמב"ם סבר כפי' ר"ת ומשום מצוה הב"ב ואף דליבון היה קודם המצוה ברמב"ם פ' ה' מה' א"מ שהבאתי לעיל מבואר איפכא דאפילו היכא דקנוי לו מחמת שהקדיש דזה הוא אפי' לר"י בתוספות מצוה הב"ב היא מ"מ הרמב"ם לא קרי לה מצוה הב"ב ופשיטא דלא סבר הרמב"ם כפי' ר"ת דכתב הרמב"ם הגונב או הגוזל והקריב הקרבן פסול והקב"ה שונאו וכו' ואם נתייאשו הבעלים הקרבן כשר אלמא דלא סבר כפי' ר"ת לפסול משום מצוה הב"ב. ולפי זה יש לתרץ נמי מ"ש המ"א בסי' י"א בס"ק י' משמע דקנאן בשינוי מעשה רמ"א משמע דס"ל דאפילו קודם יאוש כשר וכ"ה ר"ס תרמ"ט עי"ש והיינו מש"כ המחבר כל ד"מ פסולים בגזול ובגנוב בין לפני יאוש ובין לאחר יאוש אבל גזל וקנאו בלא סיוע המצוה כגון גזל לולב ושיפהו כשר דקניא בשינוי מעשה וכו' ומשמע אפי' קודם יאוש. ולכאורה קשה דהא התם דוקא בשינוי בלא סיוע המצוה ומשמע אבל בשינוי בסיוע המצוה פסול והכא הא השינוי בסיוע המצוה הוא היינו דגזל צמר ועשאן חוטין וטוויה בעינן לשמה והוה כשינוי בסיוע המצוה אבל לפי טעמא דהתם דין דשינוי בלא סיוע המצוה הוא מדברי הר"ן והכא לפי דעת הב"י הוא מדברי הרמב"ם והנמ"י והרמב"ם הא אינו מחלק בין אם השינוי בלי סיוע המצוה בין אם הוא בסיוע המצוה דלעולם קנה ושעיר מייתי המג"א ראיה מהתם דכמו דהתם בשינוי בלא סיוע המצוה קנה בלא יאוש וכשר לדעת הר"ן כן הכא נמי לדעת הרמב"ם ז"ל בסיוע המצוה קנה וכשר לדעת הרמב"ם ז"ל אף בלי יאוש ואין להקשות על הש"ע דהתם סתם דכשר דוקא בשינוי בלי סיוע המצוה והכא סתם דכשר אף בשינוי בסיוע המצוה ויש לומר דהתם לכתחלה הוא דכשר משום הכי בעינן בלי סיוע המצוה והכא דכשר דוקא בדיעבד כשר אף בלי סיוע המצוה וכדעת הרמב"ם ז"ל

והנה עוד קשה לי על הכסף משנה שכתב שרבינו שכתב מצמר הגזול פסול נראה דמיירי קודם יאוש אי נמי אפילו לאחר יאוש לא קנה משום דהוה שינוי החוזר לברייתו דלמה הוצרכו לזה הא הרמב"ם ז"ל כתב שם בה' י"ב ציצית שעשה עכו"ם פסול וכו' אבל אם עשה ישראל בלי כונה כשרה וכו' וכתב הכ"מ מה שכתב אבל אם עשה ישראל אותה בלי כונה כשרה לא בטווית החוטין קאמר דהא בעינן לשמה כדבסמוך אלא בנתינת החוטין בכנף וכו' וא"כ טווית החוטין בעינן לשמה ומבואר באחרונים דדוקא אם הוה שלו הוא דמהניא אבל אי לא הוה שלו לא מהני הטוויה דלשמה דבדבר דלאו דידיה ואינו