בכורי אברהם יב

ע"י שינוי בזקירא או בסריכא וכן גבי מתניתא דצרורות דמגופיה משלם ומיירי בדשני בגחלת והכא ג"כ ההיזק גופא הוה אורחיה כי אורחיה דכלבא להדליק הגדיש ע"י חררה רק הכא מיירי שהכנת ההיזק בא ע"י שינוי כגון בדשני משו"ה אם אפילו מיירי מתניתא בדשני ג"כ לרב פפא מחייבינן דהא דומיא דקרן דאורחיה להזיק דסתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימא

ולפי דעת הרא"ש הנ"ל משמע שרב פפא חולק על רבא ופשיטא לו שחצי נזק צרורות מעליה משלם וגם מוכח כן מה"ה ז"ל בפ' ב' ה' נזקי ממון עי"ש. ניחא מה שפריך הש"ס ב"ק (דף כ"ו) ולא תהא שן ורגל חייבת אלא חצי נזק מק"ו מקרן. והקשו התוספות שם הא אמרי' וחצו את כספו כספו של זה ולא כספו של אחר וכתבו דאין למעט מכספו רק במה שאין משתלם אלא מגופו עי"ש. דלכאורה קשיא לי לפי מאי דבעי רבא חצי נזק צרורות אי מגופו משלם או מעליה משלם א"כ אי אמרי' שחצי נזק צרורות מגופו משלם איך פריך הש"ס שרגל ושן יהיה החיוב אלא חצי נזק הא כתיב כספו משמע כספו של זה ולא כספו של אחר

אך לפי דעת הסוברים שרב פפא חולק על רבא נוכל לומר שהש"ס דהתם הולך לפי שיטת רב פפא שפשיטא לו שחצי נזק צרורות מעליה משלם. וכן מבואר בתוספות שם שהשיטה זו הולך לפי דעת רב פפא ולא לרבא ועי"ש בדף כ"ו ד"ה מידי. אבל לפי דעת המשנה למלך פ' ב' ה' נזקי ממון שהאריך ומבאר שם דאין שום סברא לומר דאיכא פלוגתא בין רב פפא לרבא אלא וכלהו אית להו דקרי להו תולדה לפוטרו ברה"ר וא"כ כבר אמר בגמרא לפוטרו ברה"ר הדר ממאי דאמר מעיקרא לרב פפא פשיטא לו ואע"ג דלא קאמר אלא מ"מ הדר ועיין שם במשנה למלך על זה. א"כ קשיא לפי דעתו איך פריך הש"ס ולא תהא שן ורגל חייב אלא חצי נזק הא כתיב כספו של זה ולא כספו של אחר

אך נוכל לתרץ ברם שהש"ס פריך בין לדעת רב פפא ובין לרבא והא דכתיב וחצו את כספו אינו בא למעט רק שחצי נזק צרורות פטור ברה"ר דאי מבער בשדה אחר אינו ידוע לנו רק מכולו נזק שפטור ברה"ר אבל חצי נזק שפטור ברה"ר אינו ידוע לנו כלל מש"ה כתיב וחצו את כספו משמע כספו של זה ולא כספו של אחר פירוש על חצי נזק של קרן מחייבינן ברה"ר אבל לא על חצי נזק של רגל והא דקשיא להתוספות איך גמר רגל מקרן וכו' ע"כ צריכים לומר לפי המשנה למלך הנ"ל אין זה קושיא משום דאין מועלת חומרא זו לחייבו ברה"ר ולאו פירכא הוא

סימן ו

במסכת כתובות (דף ל"ד) הקשה מהרש"ל על הא דאמרו רז"ל במס' ב"ק (דף ע"א) ולמ"ד דרבנן מ"ט דרבנן דפטרי כו' ופירש"י ז"ל מ"ט דרבנן דפליגי אדר"מ ופטרי מקנס דו"ה הואיל וטובח ע"י אחר אוקימנא הא שחיטה ראויה היא מדאורייתא עכ"ל. והקשה המהרש"ל ז"ל שם בכתובות וז"ל צ"ע מ"ש דהמקדש באיסורי הנאה דרבנן דאינה מקודשת ומפקיעין איסור א"א משום דלא הוה ממון א"כ הכי נמי הכא דהוי שחיטה שאינה ראויה. וראיתי בספר הק' מתת ידו שתירץ זה דהתם גבי קדושין דאף דלא שייך למימר התם כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש משום דאילו קדיש אדעתא דרבנן לא היה מקדש באיסורי הנאה דידהו מ"מ איכא למימר הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו עמו שלא כהוגן ואפקעינן לקדושין מיניה כדאיתא בב"ב (דף מ"ח) משא"כ גבי טביחה ומכירה דליכא למימר הכי דמה עשה הנגנב שלא כהוגן שיש לנו להפקיע ממונו. תמוה לי תמיה גדולה על שלא עלה על דעת המהרש"ל ז"ל סברת רבינו הנ"ל הלא מצינו בהדיא בגמרא ב"ב שם מר בר רב אשי אמר באשה ודאי קדושין לא הוי מ"ט הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו עמו שלא כהוגן ואפקעינהו רבנן לקדושין מיניה. ומקודם לתירוצנו נקדים לדייק את דברי המהרש"ל שהקשה מהא דהמקדש באיסורי הנאה דרבנן אינה מקודשת מטעם דלא הוי ממון הוי לגבי' למימר דאינה מקודשת מטעם דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושין מיניה או מטעם דהוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו עמו שלא כהוגן וזה נוכל לתרץ דלא שייך הכא הסברא דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ומשו"ה אפקיעו רבנן לקדושין משום דלא מצו חכמים לאפקעינהו לקדושין אלא לכל דמקדש אדעתייהו. אבל זה שלא קידש כהוגן רק