בכורי אברהם יא

אך

אפשר לומר דקיי"ל ע"פ בעלים אסור לגבוה ומותר להדיוט דאינו נסקל כך איתא בתמורה (דף כ"ח) ואיך פסקינן דאין אדם קרוב אצל ממונו והשור יסקל פי' רש"י בסנהדרין (דף י) הני מילי היכא דלא העידו הבעלים על הרובע מי הוא או העידו ולא היה עד שני עמהם אבל הכא דגברא מיקטיל על פי בעל השור לא פלגינן דבורא משום ממון. הלא מוכח מזה דמצד הדין היה פטור אם לא מיקטיל על פי בעל השור רק כיון דמיקטיל על פי בעל השור מש"ה אסרינן את השור ונסקל ונראה מי הוא הגרם לאסור את השור רק המיתה לבד והמיתה עיקר עדותן משו"ה חייבין מיתה ואין זה הזמה לחצאין כיון דמחויבין מיתה והמיתה עומדת במקום שניהם וכולה הזמה היא והרמב"ם ג"כ מסכים כפי' רש"י דכיון דאין אדם קרוב אצל ממונו לא פלגינן דיבורא והשור יסקל כי לא נתכוון כלל להעיד על שורו רק להמית את חבירו וכיון דעיקר עדותן על המיתה משו"ה אם אנו יכולין לקיים הזמה על המיתה ג"כ מקרי הזמה על הממון ואין זה הזמה לחצאין אבל הראב"ד ז"ל פירש בענין אחר איפכא ממה שכתב הרמב"ם וז"ל א"א מן המפרשים הטובים יש שמפרשים דכיון דאין אדם קרוב אצל ממונו לא פלגינן דיבורא לומר שאין נתכוון להעיד על השור גם על השור נתכוון להעיד ומתוך שאינו נאמן על השור שהוא ממונו אינו נאמן על הרובע דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ועיין בלח"מ פ' י"ב ה' עדות ה' ב' וז"ל לפי דעת הראב"ד הכי נמי כדאמרו מהו דתימא אדם קרוב אצל עצמו אמרינן אצל אשתו לא אמרינן הוי פירושו ולא ליקטלו לא לה ולא לאותו פלוני דכיון דהוא פסול לעדות לגבי דידה נתבטל כל העדות ואתא שפיר מה שהוקשה להתוספות דף י' אע"ג דמתניתין בפ' זה בורר דבעל כאשתו לענין עדות וכו' דאין ה"נ דפסול לעדות גבי דידה ומשום הכי לא מהימן לגבי דידיה עכ"ל. וניחא אפילו לדעת הראב"ד ומהאי טעמא גופא כיון דאין הזמה לחצאין לכך אינו נאמן דהא דאינו נאמן על שורו משום דאין שייך בו הזמה וכיון דאין שייך בו הזמה לכך פטרינן אפילו לרובע

סימן ה

רא"ש ב"ק על דף ג' פסק שחצי נזק צרורות מעליה משלם כרב פפא דהוא בתרא עי"ש וזה ידוע לנו שרב פפא סבר פלגא נזקא ממונא. ובגמרא (דף ט"ו) שקיל וטרי והשתא דאמרת פלגא נזקא קנסא האי כלבא דאכל אימרי ושונרא דאכלה תרנגולא משונה הוא שם בתוספות ד"ה והשתא וז"ל דוקא למ"ד פלגא נזקא קנסא אבל למ"ד פלגא נזקא ממונא פטור לגמרי דמהי תיתי וכו' קשיא לרב פפא מדף י"ח גבי בעיא דרבא צרורות מגופא משלם או מעליה משלם רצה הגמרא לפשוט מהא דתנן כלב שנטל חררה והדליק את הגדיש ותני עלה משלם ח"נ צרורות מגופא ושני הגמרא דמיירי מתני' בדשני בגחלת א"כ לפי שיטת רב פפא דסבר פלגא נזקא ממונא היכי מתרץ את המתניתא אי בהוכרחה הא לרב פפא פשיטא מעליה משלם והכא תני חצי נזק מגופא ואי בדשני הא קאמר רב פפא משונה פטור לגמרי כיון דיצא מכלל רגל ולקרן נמי לא דמי דקרן אורחא הוא דסתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימי עוד קשה לרב פפא מהכלב והגדי שדלגו מלמטה למעלה קאמר הגמרא בדף כ"א תנו רבנן הכלב והגדי שדלגו מלמטה למעלה פטורין מלמעלה למטה חייבין פריך הגמרא והא תניא הכלב והגדי שדלגו מלמעלה למטה נמי פטורין תרגמא רב פפא בדשני כלבא בזקירא וגדיא בסריכא והיכא מתרץ רב פפא הכי הא קאמר רב פפא בדשני פטרינן לו עוד קשה לרב פפא מאכלה כסות או כלים דגרסינן במתניתין (דף י"ט) אם אכלה הבהמה כסות או כלים משלם חצי נזק דמשונה הוא ולרב פפא הוה פטור לגמרי ואיך אוקמא מתניתין הגם על קושיא זאת אנו יכולין לתרץ כדתירץ החכמת שלמה במה דאכלה כסות או כלים הוה אורחיה כקרן כיון דלאו אורחיה למיכל כסות או כלים א"כ כוונתה להזיק וא"כ הוא קרן ממש דאורחייהו להזיק אבל על אידך אין אנו יכולין לתרץ משום דבמה שהזיק הוה אורחיה רק הנזק בא על ידי שינוי. ולפי דעתי נוכל לתרץ ויש שני אופני הזיקות. א) היזק שנעשה ע"י שינוי כגון כלבא דאכל אימרי ושונרא דאכל תרנגולא שעצם ההיזק נעשה ע"י שינוי ועל זה האופן פוטר רב פפא דהוה לאו אורחיה להזיק בזה האופן. ב) היזק שנעשה ע"י אורחיה רק הכנת ההיזק בא ע"י שינוי אבל ההיזק גופא הרי זה אורחיה ואין כונתה להזיק ועל זה האופן מחייב רב פפא מש"ה ניחא מה שתירץ רב פפא בדשני כלבא בזקירא וגדיא בסריכא ומחייב רב פפא חצי נזק משום דהעצם היזק הוה אורחיה כי אורחיה לכלבא לדלג מלמעלה למטה רק ההיזק בא