ביאור ראובן על בבא קמא צח

גמ' "אפילו מחיים נמי אית לה פלגא". כלומר, ל"ל למיכתב "לאחר מיתת הגר חייב", ולמתלי החיוב במיתת הגר, כיון דשבח ולדות לרשב"ג חייב לתת לה אפילו בחיי הגר והוי כמו חוב שהוא חייב לאחרים וכשם שאין לכתוב לאחר מיתת הגר חייב המזיק לשלם שאר חובותיו כך אין לכתוב חייב לשלם לאשה. וליכא למימר דהיא גופא קמשמע לן, דשבח ולדות הוי נמי שלה, דא"כ לשמעינן במחיים דלא אפשר למטעי דחייב היינו מחמת שהיא זכתה מן הגר.

"ובארעא הא לא אחזיק". משמע דאם היה מחזיק בארעא היה קונה וא"כ משמע דהקרקע גופא נמי היתה של גר והשטר היה שטר מכירה על הקרקע, דאי השטר היה שטר הלואה שעל ידו נשתעבדו קרקעות אחרים, א"כ כיון דמית ליה גר פקע ליה שעבודיה ואפילו היה מחזיק בקרקע עצמה לא היה קונה. אבל רש"י ז"ל פירש "ששעבד ליה ישראל אחר קרקעותיו", א"כ משמע דרצה לאוקמי בשטר הלואה, וצ"ע.

"דאי בעי מקני מצי קני". כלומר, כיון דיכול לקנות הרי יש לו בזה כחות וזכיות יותר מכל אדם וכיון שכן אין זה הפקר, דהפקר הוא דבר שמן הדין יש לו לכל אדם כחות שוים, כמו שאומרים בית הלל הפקר לעניים ולא לעשירים לא הוי הפקר.

"ופתחו לרה"ר". כלומר, לא מיבעיא דפתחו לר"ה דשכיחי רבים אלא אפילו פתחו לרשות היחיד, ולא מיבעיא דהבור היה ברשות הרבים, במקום איסור, דאתה יכול לחייבו על כרייתו, אלא אפילו דהבור היה ברשות היחיד, שכרהו בהיתר, נמי חייב.

"שעל עסקי פתיחה ועל עסקי כרייה באה לו". כלומר, משום דסתם פותח הוי בבור שלו דברשות חרבים לא היו מניחים להחזיק בור מכוסה להשתמש בו אלא היו מכריחין אותו למלאות עפר וסד"א משום הכי חייב דחוי שלו קמשמע לן כי יכרה, דחייב על הכרייה לבד. או י"ל דהכי קדייק, דאי דוקא בור ברשותו חייב, משום דהוי בעל הבור, "וכי יפתח איש בור" היינו ברשותו, א"כ ההוא דפתח הוי נמי כורה וכי יפתח או כי יכרה חיכי משכחת לה? ואע"ג דאפשר לאוקמי בבור של שני שותפים, אבל א"כ למה ליה למיכתב כי יברח, אלא לאו בבור ברשות הרבים איירי קרא, דאפשר לומר כי יפתח או כי יכרה, דהפותח יכול לפתוח בור שכרה אחר, וכיון שכן, כי יכרה בא לגלויי דעל עסקי פתיחה וברייה באה לו. ועוד י"ל כי יפתח וכי יכרה, שנה הכתוב על עשיית בור ללמדנו שהעשייה גורמת את החיוב, כלומר, שהוא עיקר. והכי נמי אמרינן בעלמא, שנה עליו הכתוב לעכב, כלומר, להראות שזהו עיקר.

רש"י ד"ה לרבה. "והא דתני פטור לא מצי מוקי ליה כוותיה". ואפילו אי נוקמא כשמתה נמי היא מכל מקום יהא חייב לתת ליורשיה, דהא בבת ישראל קיימינן הבא, דאית לה יורשים.

ד"ה לא קשיא. "והא קיימת", לאו דוקא, דהא אפילו יש לה יורשים דהרי בבת ישראל קיימינן הכא.

ד"ה והא. "וזכה זה מן ההפקר". לאו דוקא, דאי מטעם זכיה הרי היא קודמת אלא כלומר פטור משום דהתורה לא זיכתה לשום אדם חוץ מבעל.

ד"ה שבח ולדות. "לר"ש דשייכא בהו מחיים בפלגא כי מיית זכיא בכולהו". כלומר, ואע"פ שהתורה לא זיכתה לה בפירוש מ"מ אית לה משום דהוי כצררי וא"כ כי מיית זכיא בכולהו.

ד"ה והלכתא. "בדליתיה למשכון בחצירו של מלוה בשעת מיתת הגר". כלומר, דהמשכון איתא בחצירו של ישראל הקונה דאי איתא ברשות אחר אזי היה קונה לו חצרו לאחר, דהא לפירוש רש"י המשכון היה מונח בחצר המשתמרת, ומשום שסתם משכון הוא משומר, דאי בחצר שאינה משתמרת לא הוה צריך לאוקמא "בדליתיה למשכון בחצירו של מלוה".

תוס' ד"ה ותני זכתה. "ואין מגיה הברייתא אלא כלומר, זכה מי שיש לו רשות". כלומר, דאי תנא בברייתא זכתה, אם כן הוי דוקא דחבל בה לאחר מיתת הגר, ואם כן לא הוי דומיא דנזק וצער, דהוי בכל ענין (וכן מצאתי במהר"ם שיף). אבל מכל מקום קשה, דאי תני זכה, לשון זכר, אם כן הוי דוקא המזיק, ולא האשה, אבל אי נימא דהקושיא היתה דהוי ליה לפרש, דלאחר מיתת הגר הוי לאשה (כדפירשבו בע"ל) ניחא, דהכי קאמר, חסורי מיחסרא ותני דכשחבל בה לאחר מיתת הגר זכתה.

ד"ה והלכתא. "דמעיקרא נמי הכי ס"ל". פירוש כמסקנא דבבא מציעא.

ד"ה ברשות הרבים. "וה"ה אם מתחילה סמכיה לרה"ר", כלומר דלכאורה נראה דפתח של בור בר"ה הוא סמוך לר"ה והואיל וכן לא הוצרך לפרש דהפקיר רשותו.

ד"ה ברה"י. "ולשן אחר אינו מיושב לפירוש זה". כלומר, דהוי ליה למיכתב אחרת. ולי נראה דלפיכך אמר אחר משום דכתיב "רשות היחיד", ולא רשות סתם, ובאופן זה הוי לשון זכר.

בא"ד "ופתחו לרשות חבירו ואיצטריך וכו' ". פירוש בשלמא לרש"י איצטריך דאע"פ שחפרו ברשותו דהוי בהיתר, אבל לפירוש ר"י הרי חפר באיסור, ומאי קמשמע לן?

בא"ד "כיון שחופר משלם נזקי החצר על בעל חצר למלויי". ועיין לעיל דף מח. בתוספות ד"ה "אע"ג דאמר". ואמנם י"ל דהכי קאמר, הכורה חייב בנזקי בעל החצר, דלא גרע מהרביץ גללים, דאמרינן דוקא נטנפו כליו פטור, ומשום דבור פטור על הכלים, אבל הוא עצמו הוזק בגללים חייב, ופשיטא דהיינו דוקא כשבעל החצר לא ידע מן הבור, דאי דידע ביה הא אמרינן לעיל דאם הוזק ביה פטור. ואחרי כתבי זה, מצאתי ברא"ש דפירש כך "אם נפל לתוכו בהמת בעל החצר". ובפלפולא חריפתא הוסיף בשם הר"ן דאיירי קודם שידע בעל החצר בחפירה.