ביאור ראובן על בבא קמא צו

גמ' "ואמאי הא תם הוא". פירוש, אפילו אירע שנפל בבור כמה פעמים הוי תם, כיון שעשה זאת שלא בכוונה ליכא למימר שנתרגל בכך והרגל נעשה טבע, וכדפירשו התוספות לעיל (מד.), "אמר רב במועד ליפול על בני אדם בבורות". פירוש, שעשה כן בכוונה שלש פעמים. "והא בר קטלא הוא?" אמר רב יוסף, דחזא ירוקא ונפל". ומדלא קאמר אלא, משמע דלא הדר בו ממה דאוקמינן שעשה כן שלש פעמים. ולפיכך פירש רש"י דאפילו למסקנא אוקמי בג' פעמים משום דאם לא כן הוי ליה שן משונה.

"אלא לשמואל". אבל לרב ניחא, בין לפירוש רש"י דאיירי דאייעד והוי שן כי אורחיה ובין לפירוש ר"ת דאיירי בפעם הראשונה והוי רגל, דהא שן ורגל חייבין דוקא ברשות הניזק ולפיכך קתני "אביו או בנו". והא דאמר בשלמא לעולא, ולא אמר בשלמא לרב, משום דעולא מזכיר רשות הניזק בהדיא.

"אמר ליה שמרו". כלומר, דכיון דאמר ליה שמרו אם כן נתן לו רשות בתנאי שישמור את שורו, וכיון שלא שמרו לא קיים את תנאו והוי כמי שאין לו רשות ולפיכך לא מקני ליה מקום בחצר.

רש"י ד"ה או שניהן. "כגון שניהן רצין בר"ה". ואע"פ דמשנה היא בהמניח (כדהקשו בתוס'), י"ל דקמ"ל רבא דהא הזיקו דקתני התם הוזקו הוא ולא דק בלישניה.

ד"ה ומים כלים. "כל חפצים ככלים וכו' ". כלומר, חוץ מאדם, דאע"ג דאף על מיתת אדם לא חייב בבור מ"מ חייב על נזקיו, אבל על שאר חפצים דלית בהו נזקין פטור בכל.

ד"ה אבל מריחיה. "ונבילה גרמא הוא שגורמת לסירחון שיבא". כלומר, דהסירחון בא מן הבקטריון והנבילה גורמת להבקטיריון שיבא.

ד"ה דחזא ירוקא. "כיון דאייעד ליה אורחא הוא". מפירוש רש"י דהכא נראה דסובר דכל שן משונה, כמו הכא, או כמו אכל דבר שאין דרך בהמה לאכלו, אם הועד בכך ג' פעמים נעשה בשן דאורחא. ולפיכך משלם הכא את הכופר דהוה כשן בחצר הניזק. אבל לעיל, גבי נתחכך בכותל דהוי רק פעם אחת שן משונה אם כן הוי תולדה דקרן, כמו אכלה כסות וכלים, ולפי שבשלש פעמים הראשונות דהתם הוי נמי קרן, דהא נתכוין להפיל את הכותל על האדם לפיכך מצטרפת שם הפעם הרביעית לשלש פעמים הראשונות ונעשה מועד לשמואל לחייב כופר (דהא לדידיה שלא בכוונה הוי לענין כופר כבכוונה), ולרב פטור מכופר מגזרת הכתוב, "השור יסקל וגם בעליו יומת". ולר"ת בין הכא ובין התם איירי בפעם הראשונה, אלא הכא הוי רגל בכוונה והתם הוי שן שלא בכוונה, לפי שלא ידעה דהאדם עומד מאחרי הכותל ויהרג. ועיין שם בע"ל על התוספות, ועיין עוד בע"ל על התוספות "כי שדית" ה:

ונראה דבענין משונה יש מחלוקת בין רש"י ותוספות. דלרש"י משונה הוא כל מה שלא היה ליה לבעלים לאסוקי אדעתא וכיון דדבר זה, שיהרג אדם על ידי חכיכת שורו בכותל או על ידי התנפלות שורו בבור, לא הוי ליה לאסוקי אדעתא אם כן הוי משונה עד שיועד בכך ג' פעמים, דהיינו שיהרגו ג' בני אדם על ידי מעשה זה. אבל לתוספות הענין משונה תלוי בשיר, דהיינו שהשור יהיה במעשה זה משונה בטבעו מכל השוורים וכיון דהשנוי הזה אינו תלוי בטבע השור, אלא במקרה שיכול לקרות לכל השוורים שבעולם אם כן לא הוי משונה.

תוס' ד"ה שניהם. "לכך חייבין כשהזיקו זה את זה אפי' הזיקו שלא מדעת". וכל זה ליכא למילף מהמשנה דהמניח דסלקא דעתך אמינא דשאני רשות הרבים, דשכיחי רבים, והוי ליה לאסוקי אדעתיה טפי.

ד"ה דחזא. "לא הזכיר בני אדם אלא בשביל אחרונה וכו' ". ולי נראה דדוקא קאמר "במועד ליפול על בני אדם בבורות", משום דהשינוי הוא יותר גדול כשנופל בבור שיש שם בני אדם, דטבע השוורים לירא מהן, וכיון שכן, אם בשלש פעמים הראשונות יתנפל בבור שאין בו בני אדם, אזי ברביעית, כשיתנפל בבור שיש בו בני אדם, יהיה עוד דבר זה משונה לגבי' ולא ישלם עוד כופר כשן דאורחא.

ד"ה ושמואל. "וכולה סוגיא דלעיל מסיק רבא כרבנן". ולכאורה נראה דאין מזה ראיה, דהא מתניתין דהקדר לא מצי לאוקמי כחד תנא אלא כרבנן, ובברייתא ד"תא שמע, הכניס שורו" כתוב בהדיא, "ואם הכניס ברשות בעל החצר חייב", דהיינו כרבנן. וברייתא ד"כנוס שורך ושמרו", נמי ליכא לאוקמי כרבי ואיידי דתנא סיפא ואני אשמרנו תנא רישא ושמרו, דפשיטא דלא תני רישא אטו סיפא, והא דקאמר רבא "הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות" משום דרצה לומר דבריו לכולי עלמא.