ביאור ראובן על בבא קמא צה

גמ' "מאי ברשות ומאי שלא ברשות איכא". כלומר, אפילו ברשות הוי ליה לפטר דהא הוי כחצר שאינו של שניהם ובהדיא אמרינן (דף יד.) דשן ורגל פטורין בחצר שאינו של שניהם. והא דאמרינן לקמן דשניהם שלא ברשות הזיקו זה את זה חייבין, היינו דוקא באדם או בקרן.

"ולא משלמא אלא חצי נזק". ובירושלמי מחלק בין ר"ה לרשות שאינה של שניהם, דברשות שאינה של שניהם אפילו קרן פטור לגמרי.

"דהויא גללים בור ולא מצינו בור שחייב בו את הכלים". כלומר, דרב פפא שהיה תלמידו של רבא ידע שזה היה לשונו של רבא. ולפי שדרך גללים להזיק סתמא את הכלים לפיכך אמר רבא סתמא, רבץ פטור. אבל לשמואל היה יכול לתרץ דרבץ הוא עצמו ופטור על כלים משום דהוי ליה בור.

רש"י ד"ה הכא ברשות. "דלא אסיק למילתיה הוא". והא דאמר "הכא ברשות", הכי קאמר, דברשות דהכא קבל עליה נטירותא.

תוס' ד"ה אע"ג דאמר מר. "כלומר, ומתוך כך היה לנו לפטור בעל החצר". פירוש, דאפשר לפרש דהכי קמקשי הגמרא: אמאי חייב בעל השור בנזקי בעל החצר על הבורות שכרה שורו, נפטריניה מטעם כי יכרה איש בור ולא שור בור. אבל אי אפשר לאמר דהא חיובא דבעל השור לא מטעם בור בא עליו אלא מטעם ממונו שהזיק בידים, והוי תולדה דקרן אם עשה בכוונה להזיק או תולדה דשן ורגל, אם שלא כרה בכוונה להזיק.

בא"ד "ואם תאמר כל שכן דאי לא ממעטינן שור". לכאורה נראה דהכי פירושו: מן הגמרא משמע דטעמא דהוה לן לפטור את בעל החצר הוא משום "איש בור ולא שור בור", הא אפילו אי הוי מרבינן על בור שכרה שור הוי לן נמי לפטור את בעל החצר משום דהוי לן לחייב את בעל השור, כיון שאדם חייב על ממונו שעשה כאילו הוא עצמו עשה, וכיון דעכשיו עוד לא אסיק אדעתיה טעמא "דאית ליה למלייה כמאן דכריה דמי", ותירץ, דהכי מקשי הגמרא: היאך מחייב שום אדם על בור שכרה שורו. ומהר"ם מלובלין ומהר"ם שיף פירשו בענין אחר אבל נראה קצת דחוק.

בא"ד "ונראה דאפילו אם חפרו אדם דבר חיובא הוא חייב בעל החצר בנזק בור וכו' ". ואם תאמר, לשמואל דאמר כל תקלה היא מטעם בור, היכי מחייבינן לעיל את בעל הקדירות כשהוזקה בהן בהמתו של בעל החצר הלא בקדירות הן בורו של בעל החצר בעצמו. ויש לומר דהיינו דוקא כשידע בהן בעל החצר אבל אם לא ידע, פשיטא דלא פשע כלום ואי אפשר לחייבו מטעם שיש לו בור בחצר. וכן אמרינן לקמן דכשנכנס שלא ברשות והוזק בו בעל הבית אם לא ידע בו חייב ואם ידע בו פטור. עוד יש לומר, הא דמחייבינן בעל החצר בנזקי בור שבחצרו אע"פ שלא כרהו היינו דוקא כשהבור הוא שלו, וחייב מטעם בעל הבור, אבל כשהבור אינו שלו, אלא של בעל הקדירות, לא מיחייב אפילו ידע בו, דלאו עליה לסלוקי אלא על בעל הקדירות. והיינו דפירש רש"י "דהא בור דידיה הוא". וגדולה מזו אמרו, דהכניס שורו לחצר של אחר והרביץ גללים חייב בעל השור אע"ג דהפקירן, משום דבשעת הרביצה הוי שלו. והא דלא זכה בעל החצר בגללים אע"ג דחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו? יש לומר דכיון דהגללים היו עומדים להזיק לא הוי זכות שיזכה בהן בעל החצר.