ביאור ראובן על בבא קמא צד

גמ' "ונגחו שורו של בעל הבית או שנשכו וכו' ". נראה דתלתי בבי נקט נמי משום דרישא איירי ברגל, מציעתא בשן וסיפא בקרן. ולא זו אף זו קתני, לא מבעיא רגל, דההיזק בא בלא כוונה כלל, פטור בעל החצר אלא אפילו שן, דבכוונה, פטור. ולא מיבעי שן דלא נתכוין להזיק אלא אפילו קרן דנתכוין להזיק, פטור בעל החצר. ואע"פ דכבר השמיענו "חוץ מרשות המיוחדת למזיק"? יש לומר, דתני והדר מפרש. ובתוספות כתבו דרק הסיפא צריכי "ואם הכניס ברשות בעל החצר חייב. ודעתם, דכיון דכבר השמיענו דשן ורגל ברשות הרבים פטור אם כן כל שכן ברשות המזיק. אבל אפשר לומר, דסלקא דעתך דדוקא ברשות הרבים פטור, משום "דסתם פירות ברשות הרבים אפקורי מפקיר להו", כדאמרינן לרמי בר חמא לעיל כ:

"שנשכו כלבו של בעל הבית פטור". ובפ"מ כתב משום דכלב שכיח לשוך, דסד"א דבכלב חייב משום "לא תשים דמים בביתך".

"והבאיש מימיו חייב", אשמועינן בזה דלא בכוונה נמי חייב.

"כל בסתמא לא קביל עליה נטירותא", דקס"ד דכיון דבעל הקדירות לא מחייב בנזקי בהמתו דבעל החצר, משום שיש לו רשות להניח קדירותיו בחצר, הכי נמי בעל החצר לא יתחייב בנזקי הקדירות, משום שיש לו רשות לבעל החצר להניח שם בהמתו. ומשני רבא, דשאני רשות דבעל החצר מרשות דבעל הקדירות, דבעל החצר יש לו רשות ממילא, אבל בעל הקדירות נתנו לו רשות ומי שנותן רשות מקבל עליו לשמור.

"אבל פירות דעבידי דאבלה בדיני אדם נמי מחייב". ואע"ג שדרך התנא להזכיר לסמן דבר הראוי להזיק ושילמדו ממנו במה מצינו שאר דברים, מ"מ לא היה לו להזכיר סם המות שאי אפשר מזה ללמד שאר דברים דמה לסם המות דלא עבידא דאכלה? ותירץ דלענין פטור מדיני אדם לא צריך להשמיענו, רק לענין חייב בדיני שמים ולפיכך כתב סם המות ללמד מזה בקל וחומר לשאר דברים.

"ואיבעית אימא סם המות נמי באפרזתא דהיינו פירי". כלומר, סם המות סתם קתני, אם כן משמע כל סם המות, אפילו דעבידי דאכלה וכיון שכן סם המות רבותא קמשמע לן אפילו לענין פטור מדיני אדם, דלא מיבעי פירות דלא הוו מטבעם מזיק אלא אפילו סם המות דתחילת עשייתו לנזק, וכיון דתני סם המות דפטור למדין מזה בקל וחומר שאר דברים, כדרך התנא בכל מקום. וצריך לאמר דדרך הבהמה לאכול פירות יותר מדי ולהנזק, דאם לא כן על פירות למה יהיה חייב בדיני שמים, וכי מה ידע שתאכל יותר מדי? וכיון שכן, פשיטא דלא להזיקה נתכוין, דאטו בשופטני עסקינן? ולא דמי למאי דאמרינן דאפילו בסם המות דלא עבידא דאכלה חייב בדיני שמים, דהתם אפשר להניח אפילו לשונא, דמ"נ, אם לא תאכל מה הפסיד? אבל הכא, אם תאכל לפי מה שראוי לה, הרי יפסיד הפירות.

"אשלא ברשות". כלומר, רשות שיש לבעל החצר שלא על ידי קבלת רשות.

תוס' ד"ה אימא. "ולפי האמת", היינו לפי סברת רבא.

ד"ה ואפילו. "ואין נוטל שכר שמירה אלא שכר בית". וע"כ צריכים אנו לחילוקם של התוספות, דהא בבית אפילו רבי מודה דקבל עליו בעל הבית לשמור, כדאיתא בירושלמי.

ד"ה שנכנסה. "שאע"ג שזה משתכר ברחיים צריך רשות". פירוש, דלא תקשי למה ליה למיתני שנכנס לטחון חטים? ליתני הכניס חטים שלא ברשות, ותירץ דרבותא נקט לטחון, ולפי שדרך של אשה לטחון נקט אשה.

ד"ה או דילמא. "דמיבעיא ליה אי הוה דחוי בעלמא או לא". כלומר, דמבעיא ליה אי רבא בלשון פשיטות אמר לה או בלשון ספק - אפשר דכולה רבנן היא ולרבנן ברשות קיבל עליו נטירותא, ואפשר דקיבל עליו נטירותא אפילו מעלמא. אבל מ"מ קשה מהא דמתרץ אליבא דרב דברשות קבל עליו ואפילו חנק את עצמו, והכא ע"כ לאו בלשון דיחוי הוא, דא"כ תקשה לרב מברייתא, אמאי חייב, הוי לה שלא תאכל, דהא אכילה נמי לאו מבעל החצר בא לו ההיזק אלא משור גופיה, כמו חנק את עצמו?.