ביאור ראובן על בבא קמא צג

גמ' "ואי דינא הוא ליכחוש מזיק". כלומר, דהא "אין מרחמין בדין". ומשני דמן הדין שמין כן, משום דאמר ליה פרה מעברתא אזיקתך", כלומר, העובר אינו דבר בפני עצמו אלא חלק מן הפרה וההיזק קרוי על הפרה, כמו העושה נקב בטלית, ההיזק אינו קרוי על מקום הנקב רק על הטלית כולה. וכן היד היא חלק מהעבד וכן הערוגה חלק מבית סאה.

רש"י ד"ה אין שמין. "אם מתה אם חיה". כלומר, בין מתה בין חיה.

תוס' ד"ה ליתא. "לדברי רבא לא אתיא מתני' כר"ע". וליכא למימר הא דקאמר רבא "משתלם רביע נזק מולד" הוא רק רביע נזקו, וכדפירש ריב"א לעיל (בתוס' ד"ה ורביע נזק) דא"כ איך מוכיח הגמרא מכאן דסבירא ליה לרבא דולד הוא גופה של פרה, אפילו לא הוי גופה של פרה עליו לשלם רביע נזקו, מחמת ספק שמא הוא גם כן נגח. ואם תאמר ומנא ליה להגמרא להוכיח כן מדברי רבא, דלמא רבא רביע נזקו קאמר, וכדפירש ריב"א? י"ל דהגמרא סוברת דרבא על כרחך משתלם רביע נזק כלו מולד קאמר, מדקא מתמה על אביי, אטו אחד מארבעה בנזק ואחד משמונה בנזק קתני? חצי נזק ורביע נזק קתני". משמע דסבירא ליה לרבא דהא דקתני במתניתין חצי נזק ורביע נזק דוקא הוא.

בא"ד "אלא כר' ישמעאל אתיא". ועוד יש לאמר דכר"ע אתיא, כדמשמע מהתוספות בריש פירקין, והכי קאמר "ליתא לפרה", כגון שאכלה המזיק או העריקה לאגמא, וקיי"ל דמזיק שעבודו של חבירו פטור, משתלם רביע נזק מולד, דהא הכא, דכשכיחשה בידים לא שייך למימר כיחש ברשותא דתרווייהו כדמשמע לעיל גבי פיטומא. ואין סברא לחלק בין כיחשה לפיטמה, אלא משום דאורחיה לפטם ולא לכחש נקט התם פטמה, ועוד דבכיחשה יש למזיק לאמר אייתי ראיה דאנא כיחשה ואשלם לך דהמע"ה.

ד"ה מאי טעמא. "ונראה דטעם דביצת תרנגולת נבילה אסורה אטו ביצת טרפה וכו' ". כלל דברי התוספות הוא: דהביצים האדומות המעורות בגידין במעי התרנגולת חשובות כגוף התרנגולת ואלה שאין מעורות לא חשיבי כגופה ולפיכך כשהזיקה התרנגולת אין גובין מביציה, דספק אם היו מעורות כשהזיקה או לא והמוציא מחבירו עליו הראיה. ואפילו לסומכוס דאית ליה ממון המוטל בספק חולקין, מכל מקום אין גובה מן הביצים שנולדו ביום שהזיקה דאלה ודאי לא היו מעורות בשעה שהזיקה. אבל כשנטרפה התרנגולת, אסורות מטעם ספק איסורא לחומרא, ואלה שבודאי לא היו מעורות בשעה שנטרפה התרנגולת, כגון אלה שנולדו ביום שנטרפה התרנגולת, בידוע שעוד מאתמול גמרו, מכל מקום אסורות מדרבנן, גזרה אטו אלה שהיו מעורות בשעה שנטרפה התרנגולת, כמו שביצת נבלה, אף על פי שגמרה מחיים, אסורה לבית הלל מטעם גזרה אטו ביצת טרפה שגדלה באיסור.

ד"ה וכן אתה מוצא בקוטע יד עבדו של חבירו. מתוספות משמע דרבא מביא ראיות לדבריו מהמשנה דהחובל דקתני התם "בנזק כיצד סימא את עינו וכר, שמין כמה היה יפה". וכן מהמשנה דהכונס: "כיצד משלמת מה שהזיקה, שמין בית סאה באותה שדה". ולפיכך מקשו מעיקרא למה לא הביא רבא ראיה מהמשנה דדמי ולדות. וכן היה קשה להם בתוספות שאחר זה, על המקשה, היאך ס"ד דהדין הוא שישומו הפרה בפני עצמה והולד בפני עצמו הלא רבא מוכיח ממשניות דהדין הוא דצריך לשום הולד עם הפרה, ולפיכך הוצרכו בתוספות לחלק. ולפי פשטא אפשר לתרץ דרבא אינו מזכיר כאן מה שכתוב בפירוש במשנה, דאטו רבא מתניתין אתא לאשמועינן? לפיכך הזכיר "קוטע יד עבדו של חבירו" ולא הזכיר קוטע יד אדם משום דזה קתני במשנה בהחובל. ויד עבדו ליכא למילף מיד אדם במה מצינו, דשאני התם, דליכא למימר שמין כמה אדם רוצה ליטול לקטע ידו, וכן מזיק שדה של חבירו אינו כתוב במשנה בהכונס. ובמה מצינו מבהמה שאכלה ערוגה ליכא למילף דנזקי גופו מנזקי ממונא לא ילפינן לקולא. ובתוספות דחקו לתרץ, דאין הכי נמי, דהולדות שמין בפני עצמם. והא דקתני במשנה "כיצד משלם דמי ולדות שמין את האשה", הכי קאמר, כשמשלם דמי ולדות צריך להוסיף נמי מה שפיחתו דמי האשה. וקמקשי בגמרא, "האי דמי ולדות שבח ולדות הוא?" כלומר, האי שומא איננה הוספה על דמי ולדות אלא דבר בפני עצמה, שבח ולדות, ושבח ולדות מאן דכר שמיה?