ביאור ראובן על בבא קמא צב

גמ' "ממרי רשוותך". מבעל חובך. "לא תהיה לו כנושה" מתרגמינן כרשיא (לשון רש"י ונ"י ברי"ף בבא בתרא), "פארי אפרע" סובין בשוויין אשתלם.

"ורובא דאינשי לרדיא הוא דזבני". ואם תאמר, הא ניחא אם לא היינו יודעים עסקי האיש שקנה אז עלינו לאמר דהוא מן הרוב שקונים לחרישה, אבל כאן מכירים אותו שהוא קונה להא ולהא וא"כ מה מועיל ליה מה שרוב האנשים קונים לרדיא? וי"ל דהכא קאמר: כיון שרוב אנשים קונים לרדיא הוי סתם שור לרדיא ועל המוכר לפרש אם הוא שור לשחיטה. והרש"ש כתב "דהרא"ש הרגיש בזה וישובו דחוק", ותירץ דהכא מיירי בסרסור שקונה למכור לאחרים ואי רובא דאינשי קונים ממנו לרדיא, אז גם הוא קונה לרוב לרדיא, אבל גם זה דחוק, כיון דעיקר הטעם הוא מה שהלוקח מן הרוב דזבני לרדיא, א"כ הוה ליה למימר הכי, ועיקר התירוץ חסר מן הספר.

"כי אזלינן בתר רובא באיסורא". בדבר שהספק הוא על איזה דבר אם הוא אסור או מותר "כגון תשע חנויות מוכרות בשר שחוטה והאחת מוכרת בשר נבילה", דאמרינן "נמצא (שם בשר) הלך אחר הרוב" (לשון הרשב"ם בבבא בתרא), דהתם ליכא חזקה דממונא נגד הרוב.

"יגיש ראיה אליהם". כלומר, "מי בעל דברים יגש אליהם", משמע אחד ולא שנים. הא כיצד? הוי אומר שהאחד יגיש את הדברים שאפשר מזה לדון, דהיינו הראיה. "מתקיף לה רב אשי, הא למה לי קרא", פשיטא דמי שקורא תגר לדין עליו להשמיע דבריו באופן שיכולין מזה לדין - (וזהו רק במקום שבאים לדין רק ע"י טענותיו, דבזה אפילו סומכוס מודה דהמוציא מחבירו עליו הראיה. ובזה מתורצת קושית המהר"ם), "אלא קרא לכדר"נ", כלומר, דכשיש שני דינים בדין אחד אז התובע יגיש את דבריו תחילה. וזהו יפה לפי הסדר כי מתביעת התובע נסברה תביעת הנתבע.

"ורביע נזק אחד משמונה בנזק". ובירושלמי מפרש דנוטל בעל השור רק חצי נזק, אלא דפליגי התם באופן הגבייה: ר' ינאי סבר דבעל השור גובה כל חצי נזקו מבעל הפרה ובעל הפרה גובה מבעל הולד רביע (היינו שמינית. והפ"מ פירש רביעית ממש, ואיני יודע למה) ור' יוסי סבר דבעל השור גובה מכל אחד לפי חלקו.

"ממה נפשך חצי נזק הב לי". פירוש, דהלא משנה מפורשת היא (לעיל לה:), "אם היו שניהם של איש אחד שניהם חייבין", ואוקמינן בתמין.

"הב לי ראיה דאית לך שותפי". ואם אין לך ראיה אז תשלם החצי מרביע השני, דממון המוטל בספק חולקין. "אלא דקדם ותבעיה לבעל ולד תחילה" ובשעת תביעתו טען בב"ד כי "משנגחה ילדה" וטענתו זאת הוי הודאה לבעל הפרה וכמאה עדים דמי.

"לעולם בפרה וולד דחד", דאי פרה וולד דחד למה יטול כל חצי נזק מפרה בדאיתא לפרה?

רש"י ד"ה דפרה. "כגון שמכר לו פרה חוץ מעוברה". והא דלא אמר, כגון שמכר את עוברה? משום דאם כן תקשי למאן דאמר, אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. אבל לשייר את העובר לעצמו הוא יכול אפילו להך מאן דאמר, דלזה לא בעי קנין.

בא"ד "חוץ מעוברה". אבל כשמכר לו את העובר ליכא למימר, דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם.

תוס' ד"ה שאין נזקקין. "למה יגבה ראובן וכו' ". ללשון ראשון של רש"י לא קשה כלום, שהרי שמעון רוצה שישיבו לו תחילה את התפיסה ואת המשכון בכדי למוכרן, וקאמר, אם יש כאן תגרין שיקנוהו בדמים מרובין שומעין לו, ואם לאו אין שומעין לו, ואינם נותנים לו המשכון קודש שישיב המנה.

ד"ה ורביע. "שהוא רביע נזקו של ולד". בירושלמי מוקי סופא במועד, דהוו כשותפין שנשתתפו זה בפחות וזה ביותר דשוים בשכר ובהפסד (כך איתא בירושלמי ראש פרק ששדו"ה, "שלשה שהטילו לכיס, הותירו או פיחתו כך הן חולקין"). וא"ת היכי מצי לאוקמי במועד הא הולד ע"כ הוא תם? תירץ בעל גליון הש"ס: כיון דהפרה מועדת להזיק ובעל הולד הוא שותף בה א"כ אף עליו לשמור אותה, דהא אם תגח הפרה ממילא הולד יגח.

ד"ה גלית. "אין לחייב הפרה תשלומין שהם על הולד לשלם אם נגח". כלומר, דאפילו לרבי נתן, כל מה שיש לו להשתלם מבעל הולד אין לו להשתלם מבעל הפרה, כמו שאנו אומרים כל מה שיש לו להשתלם מבעל השור אין משתלם מבעל הבור, וכיון שיש לו לניזק על בעל הולד זכות ספק חיוב א"כ הזכות הזאת אין לו על בעל הפרה ולפיכך יש לו על בעל הפרה כמו כן רק זכות ספק חיוב, ובספק מועלת הודאת בעל דין או חזקת מעוברת.