ביאור ראובן על בבא קמא צא

גמ' "שוב אין לו שמירה לזה". כלומר, התורה העידה עליו שבשום אופן לא ישמור אותו וא"כ כל מעשה שמירה שיעשה לא תהיה לו שמירה.

רש"י ד"ה שלא יגדל. "לא יקיימנו הוא". כלומר, ולא תקשי לר' אלעזר הא התורה כתבה ולא ישמרנו, דמשמע הא שמרו פטור, כמו ולא יכסנו הא אם כסהו פטור. ובזה מתורץ קושית התוספות, דשאני גבי שור דאיכא לפרש ולא ישמרנו, לא יקיימנו. אבל מכל מקום קשה, איך נפרש ולא ישמרנו ללא יקיימנו, הא קרא כתיב "לא ישמרנו בעליו שלם ישלם", דמשמע הא קיים אותו לא ישלם. ואפשר לומר דאטעמיה דר' יהודה סמך וקסבר דלא ישמרנו דכתיב במועד אתא לרבות שמירה גדולה מעולה, דהיינו סכין, כלומר, שלא יקיימנו. והא דאמר טעמא דר"א כדרבי נתן, הכי קאמר: כיון דבמועד יש איסור לקיימו א"כ נראה לפרש ולא ישמרנו לרבוי שלא יקיימנו, ולא למיעוט כרבי יהודה, דהא טעמא דר' יהודה משום דאי אפשר לפרשו לרבוי, משום שאי אפשר להיות שמירה מעולה ממעולה, והכא הלא אפשר ואפשר, והיינו שלא יקיימנו.

תוס' ד"ה אלא. "דבור אית ליה תקנתא טפי כשמכסהו כראוי וכו' ". קצת קשה, הא מ"מ יש בבור איסור, בלא טעמא דר' נתן, דהא אסור לעשות בור בר"ה?

גמ' "ורביע נזק לולד". נראה דסבר סומכוס, דכיון דע"י העדים בא, הספק הוי כמו שיש עדים על פלגא ולפיכך חולקין אפילו בקנס. ולא דמי להיכא דלא ידעינן אי תם הוי אי מועד הוי (כדלעיל מג:), דהתם אין לנו מעצמינו להסתפק במועד, דאית לן לאוקמי אחזקת הגוף או ארוב.

"וכן פרה שנגחה את השור". כלומר, לא רק שור שנגח את הפרה, דסברא היא דמחמת הנגיחה הפילתו, שהרי רוב הנולדים נולדים חיים, אלא אפילו פרה שנגח את השור, דאין כאן סברא לשלם אית ליה נמי לסומכוס דמשלם החצי.

"דאפילו ניזק אומר ברי ומזיק אומר שמא". נראה דבמועד איירי הכא, דאי בתם אפילו יודה מזיק יפטר מטעם קנסא. אבל בתוס' ד"ה "דאפילו", נראה דבתם קא מיירי הכא, ואם יודה המזיק נמי יפטר מטעם מודה בקנס. וצריך עיון.

"אי נמי לכי הא דאיתמר". ובירושלמי איתא דבהך משנה גופא איכא רוב נגד החזקה, משום דרוב בהמות אינן מפילות, והוי לן ללכת בתר רובא ולאמר דמחמת הנגיחה הפילתו, וכיון דחכמים פליגי עליה דסומכוס בהך משנה, כדאיתא בברייתא דלקמן, ע"כ פליגי אפילו בדאיכא רוב נגד החזקה. ורב ברייתא דלקמן לא שמיעא לו. ובזה מתורץ קושית התוס' דאף נגד תרי חזקות קאמר סומכוס הכא דחולקין משום דאיכא רוב נגד.

"לרדיא". חרישה, כמו "בי רדו יומא" (ב"ב יב.) ופירש רש"י, "בית חרישת יום".

"דאיקיר בישרא וקאי בדמי רדיא". ובבבא בתרא קפריך, "אי הכי למאי נפקא מינה?" כלומר, כיון שהשור שוה הכסף גם לשחיטה אם כן מה תובע הלוקח מהמוכר? ומשני, "נפקא מינה לטרחא". דכיון שהלוקח צריך עכשיו שור לרדיא ולא לשחיטה אם כן עליו לטרח למכור את השור הזה ולקנות שור אחר. והוא הדין דהיה יכול לתרץ, דאחרי ימים אחדים כשבאו לבית דין שוב הוזל בשר אבל אז לא היתה עולה ליה יפה מה שאמר מסקנא, "ואי ליכא לאשתלומיה מיניה לישקליה לתורא בזוזי".

תוס' ד"ה זו דברי סומכוס". וכן בבבא מציעא דף ק. בתוספות ד"ה "הא מני סומכוס", הניחו את התמיה הזאת בלי תירוץ. ושמא י"ל דחזקת מרא קמא אינה אלא במקום שהדבר שנולד בו הספק הוא דבר ידוע ומסוים כמו במחליף פרה בחמור, דקודם שנולד הספק, הפרה היתה בודאי של בעלה הראשון ושם בעלה היה עליה. ובכן מספק אי אפשר לנו לשנות שם בעלה שהיה עליה. אבל כאן הספק הוא על דבר שאינו מסוים, על תשלומין שהמזיק או השומר מחויב לשלם לניזק, שיכול לשלם לו באיזה ממון שירצה, ואם כן אין שייך בזה שנוי שם בעלים ואין כאן חזקת מרא קמא אלא חזקת רשות, ובחזקה אחת - חזקת מרא קמא או חזקת רשות - הלא אית ליה לסומכוס חולקין. ובזה ניחא קושית התי"ט דהקשה ממה דהוכיחו התוספות לקמן (מז. ד"ה ליתא לפרה) דלדברי רבא לא אתיא מתניתין אלא כר' ישמעאל דאמר לאו שותפי נינהו.

ד"ה דאפילו. "ברי גרוע והשמא טוב כעין ההיא מתני' דהתם". ועוד יש לחלק, דבניזק אומר ברי ומזיק אומר שמא הספק בא ע"י מעשה ידוע לכל ובלא טענותיהם ראוי להסתפק לב"ד ובכן הספק הוא ספק אמיתי ואין כח בדיבורו של ניזק לבטל את הספק, אבל ב"מנה לי בידך והלה אמר איני יודע", הספק נולד רק ע"י דבורו של נתבע ובכן יש כח בטענתו היותר טובה של התובע לבטל את טענתו היותר גרועה של הנתבע, דאין ספק מוציא מידי ודאי. ולפי זה לא קשה כלל מההיא דיש נוחלין, דהתם הלא הספק נולד רק מתוך דבורם, כמו במנה לי בידך והלה אמר איני יודע, ובכן קשה לרב הונא ורב יהודה דאמרי חייב.