ביאור ראובן על בבא קמא ט

גמ' "דאי שמיה היזק הא תנא ליה נזק". משמע דאי קנסא הוה ניחא. לפירוש רש"י דמפרש דאבות דכולהו כתיבי בתורה, אפילו למ"ד קנסא קשה, דהא רבנן קנסוהו ולא כתוב בתורה. ושמא הוי מצי למימר ולטעמיך. ועי"ל דהא דקאמר אבות קרי להנך דכתיבי בתורה לאו דוקא, דהא לקמן קאמר, דטעמא דקרי להו אבות הוא משום דמשלמי ממיטב. אלא הכי קאמר, משום דכתיבי בקרא בהדיא ולא אתו במה מצינו מאחרינא לא הוו תולדות. וכן אם מטעמא אחרינא לא אתו במה מצינו מאחריני לא הוי נמי תולדות.

"כולן כאבות לשלם ממיטב". כלומר, דקמ"ל ברייתא דר' חייא דהאי "כשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ", קאי אעשרים וארבעה מזיקים, ועוד, כיון דדמי בדבר אחד לאבות א"כ אפשר לקוראם אבות, אע"פ שבעיקר השם אבות הוי דוקא להני שיש להם תולדות, ודומה לזה קוראים לאוהל שעל הקבר נפש, אע"פ שבעיקר נפש הוי דבר חי. וזהו עיקר.

רש"י ד"ה מנסך. "הואיל ועביד ביה מעשה בגופיה דיין". כלומר, דלא תקשי הא אין אדם איסר דבר שאינו שלו, ואפילו שלו אין אדם אוסר בדבור, דאין הקדש לעבודה זרה.

רש"י, ומפגל, כהן ששחט קרבנו של ישראל חטאת לשום שלמים, דאין הקרבן עולה לחובת בעליו, וצריך אחר.

והקשה בשיטה מקובצת בשם גליון: "למה לא פירש כמו מפגל בעלמא, כגון ששחט לאכלו חוץ לזמנו? ויש לאמר, משום דלא תימא, כיון דמצוים הרבה בעזרה הוי כמו אנוס אם שינה שם הזבח, קמשמע לן, דאדם מועד לעולם".

וכן מביא שם בשם תוספי תוספות להרא"ש. אבל קשה: הא על כרחך בדלא טעה הכהן, דאי טעה, הא קיימא לן דכהנים שפגלו בשוגג פטורין, משום דהוי היזק שאינו ניכר. וכיון שלא טעה, אלא פיגל בכוונה לפגל, א"כ היאך היה עולה על דעתו דהוי אניס?

ובחדושי מהר"ץ חיות כתב: "נראה דרש"י היה מוכרח לפרש כן. דאי סבירא ליה היזק שאינו ניכר שמיה היזק, אם כן, הא תני נזק, ותני נמי המטמא והמדמע על היזקא דלא מינכר. ואי סבירא ליה לא שמיה היזק, ואינו חייב רק משום שלא יהא כל אחד הולך ומטמא, אם כן, כיון דעיקר משום לצעורי קא מכוין, וגבי הקדש לא שייך לצעורי, דאין אדם עושה קנוניא על הקדש, ומכל שכן שלא ירצה להפסיד את הקדש. ואע"פ שצריך להקריב קרבן אחר, מכל מקום מצי פטר נפשו בכבש והקדש יפסיד שור, כמו דאמרינן לקמן עח: ומפני זה פירש רש"י, מפגל היינו שלא לשמו, דהקרבן כשר, רק דלא עלו לבעלים לשם חובה. ונכון. כן שמעתי מפי גדול אחד".

והנה צלל במים אדירים ולא העלה בידו אלא חרס, דהא הכא פירש רש"י ששחט חטאת לשום שלמים, ובחטאת שלא לשמה הרי הקרבן פסול, דכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים חוץ מהחטאות והפסח - ואם כן מה הרויח רש"י בזה שפירש חטאת לשום שלמים? ועוד, הא בגיטין נג. פירש רש"י, "הכהנים שפגלו קרבנות, ששחטום וזרקום לאכול מהם חוץ לזמנם", דהיינו פגול ממש, שהקרבן פסול, וא"כ תקשה למאן דאמר היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק, אמאי קנסו חכמים לחייב את המפגל במזיד משום שלא יהא כל אחד הולך ומפגל, הרי אין אדם עושה קנוניא על ההקדש? אלא יש לאמר, דהא דאמרינן אין אדם עושה קנוניא על ההקדש היינו דוקא כשאין בזה הפסד להדיוט וליכא למימר לצעד את חבירו נתכוין, אבל הכא, שיש הפסד להדיוט, שהרי לא עלו לבעלים לשם חובה, אם כן איכא למימר לצער את חבירו נתכוין ואינו חושש בזה שהוא מפסיד נמי להקדש.

ובמצפה איתן כתב, דמהמקשים על רש"י הך קושיא נעלמה "סוגיא ערוכה במנחות מט. דבגמרא גופא שם קאמר האי לישנא, אמתניתין דהכהנים שפגלו במקדש שבפרק הניזקין, דקשחט חטאת לשום שלמים. וכבר הרגישו רש"י ותוספות שם ופירשו, דהיינו לומר, ששחט חטאת על מנת לאכלו לשני ימים ולילה, כשלמים, ולפי זה היינו פיגול ממש. ואין ספק, שרש"י ז"ל גם כן נתכוין לזה (כאן), אלא דנקט לשון הגמרא דמנחות, וסמך על מה שפירש במקומו".

ולפי זה פירוש רש"י דהכא ופירוש רש"י דגיטין אחד הוא, דהיינו כפירוש פיגול דעלמא, אלא בגיטין פירש רש"י ביותר בירור, משום דהתם נשנה עיקר דינא דמזיק על ידי פיגול, והכא סמך על מה שפירש במקום אחר, משום דכאן אף בגמרא לא נזכר אלא מפגל סתם וסמך על המפורש במקום אחר. וזהו נכון.

ד"ה תחת. "גמירי כולהו משן ורגל", דבכולהו כתיב ישלם.

תוס' ד"ה תני. "האי למעוטי לאו משום דלית ליה דרבי חייא". כלומר, בשלמא תנא דמתניתין דתנא ארבעה אבות איכא למימר דדוקא קתני, דוקא הני הוו אבות דאית להו תולדות, אבל הנך דר' אושעיא ורבי חייא לא הוו אבות, משום דלית להו תולדות, אלא ר' אושעיא דקרי להו אבות להני דלית להו תולדות אלא משום דמשלמי ממיטב איך מצי למעוטי דר' חייא? לפיכך קאמר לאו משום דלית ליה דר' חייא.

ד"ה למעוטי. "הומ"ל למעוטי כופר ושלשים של עבד". ואע"ג דלרב תנא שור וכל מילי דשור, מ"מ לא הוי משמע כפר ושלשים של עבד, דהא לדידיה במתניתין תנא רב שור דאזיק ממון וכמו שהוכיח ברש"י לעיל, דשור דומיא דבור קתני ובור פטור במיתת אדם.

בא"ד "מחייב משום קנס". לא בעי למימר דלמאן דדאין דינא דגרמי מחייב מדינא, דהא התוספות סבירא להו לקמן נד. (ד"ה חמור) דאפילו מאן דדאין דינא דגרמי אינו מחייב אלא מטעם קנסא. אלא הכי קאמר, דאפילו מאן דלא קניס בעלמא דיני דגרמי קונס הכא במוסר.

בא"ד "בהגוזל בתרא". נראה דנפקא ליה מהא דקאמר התם דינא או קנסא? ומשמע דפשיטא ליה דאפילו אי לא דינא אפשר לקנס, והתם משמע דאפילו מקנסא אפשר למגמר. אבל מ"מ קשה דהא שטתם של התוספות דאפילו למאן דדאין גרמי לא הוי אלא מטעם קנסא ועיין נד. בתוס' ד"ה חמור. ואפשר דמחלקי בין מדרבנן לקנסא.

ד"ה תחת. "וא"ל שהוא גזירה שוה גמורה". כלומר דלכ"ע אית להו האי גזרה שוה אבל גזרה שוה דתחת נתקבלה לכו"ע לענין מיטב, אע"ג דאף היא אינה גזרה שוה גמורה, כדאיתא בתוספות לקמן ו: ובשאר מקומות.

ד"ה מאי. "משום דלא מצי לפרושי האי לא הרי כשאר לא הרי שבש"ס קמתמה מאי קאמר", עיין ב. בתוספות ד"ה לא הרי השור כהרי המבעה. ולפירש רש"י הוי האי לא הרי כשאר לא הרי שבש"ס ולפיכך פירש דהכי קמקשה, "למה ליה למיתני כלל?" פירוש למה ליה למימר אין דין הכתוב בזה ראוי לנהוג בזה, דמשמע דדין הנהוג באחד אינו נהוג בשני, הלא קמן דדיניהם שוים?