ביאור ראובן על בבא קמא ח

גמ' "ותנא דידן מ"ט לא תני הני". ואע"ג דהני לא הוו כאבות דמתניתין, דהא אסקינן לקמן דהני אין להם תולדות, מ"מ הוי ליה לאשמועינן דהני נמי משלמי ממיטב.

"וגנב וגזלן". וגנב וגזלן דחייבים לשלם כשאין הגנבה או הגזלה בעין, דכיון דהן ברשותם עליהם לשמור. ואפילו נאנסו חייבים מטעם שואל, דהא כל ההנאה היא שלהם, ולפיכך קאמר בתר הכי, דגנב וגזלן נכלל בכלל שומר חנם והשואל.

רש"י ד"ה אבות. "קרי להנך דכתיבן בקרא". אבל לא משום דאית להו תולדות. ולפיכך לא כתב כאן "דכתיבן בקרא בהדיא" כמו שכתב בפירושו על המשנה, משום דכאן אין תולדות שלא כתיבן בקרא בהדיא, מה שאין כן באבות דמתניתן שיש להם תולדות דלא כתיבן בהדיא. ומ"מ צ"ל דהאי טעמא הוא לאו דוקא, דמשום דכתיבן בקרא לא הוו אבות, דהא אבות משמע דאית להו תולדות וכן אמרינן לקמן דאילו הויין רק דומים לאבות בזה שמשלמים ממיטב, אלא, כלומר, משום דכתיבן בקרא לא הוו תולדות, וכיון שכן, אפשר לקוראן אבות לאשמועינן בזה שמשלמים ממיטב.

ד"ה תנא אדם דאזיק שור, "שור ולא אדם חמור ולא כלים". ואע"ג דבור חייב בנזקי אדם, הרי בור דכתיב בתורה במיתה משתעי דכתיב והמת יהיה לו.

ד"ה מנסך. "ומנסך את היין ליכא למימר שניסכו ביין נסך שזרק בו, דלא קמחסריה ולא מידי, דהא מזבין ליה בר מדמי יין נסך שבו".

והנה בגיטין תנן: "המטמא והמדמע והמנסך בשוגג פטור ובמזיד חייב". ופליגי שם רב ושמואל בפירוש של מנסך: "רב אמר מנסך ממש, ושמואל אמר מערב". וקאמר התם: "ולמאן דאמר מנסך, מאי טעמא לא אמר מערב? אמר לך, מערב היינו מדמע. ואידך? קנסא הוא, ומקנסא לא ילפינן".

ומן הגמרא הזאת הקשה במהרש"א שתי קושיות על פירוש רש"י דהכא: חדא, למה דחה בשתי ידים את הפירוש דמנסך היינו מערב, כיון דבגיטין "איכא מאן דמפרש לה מערב". ועוד, "מאן דאמר נמי מנסך ממש היינו משום דאם לא כן היינו מדמע", אבל לא מטעם שפירש רש"י כאן, "דלא קמחסריה ולא מידי", וא"כ משמע דטעמא דרש"י אינו אליבא דכולי עלמא. ודחק לתרץ הקושיא השניה, דרש"י הכי קאמר: "דלא קמחסריה ממש, אלא דצריך למוכרו יותר בזול לעובד כוכבים, ואם כן היינו מדמע".

והפני יהושע תירץ הקושיא הראשונה של המהרש"א, דפירוש רש"י דהכא קאי אפילו למאן דמפרש בגיטין מנסך היינו מערב. והיינו משום דתנא דברייתא דהכא ע"כ סבירא ליה דהמטמא והמדמע והמנסך כתובים בתורה, דאם לא כן לא הוו אבות, "דאבות קרי להנך דכתיבן בקרא", כדפירש רש"י. והיינו דסבר, דהיזק שאינו ניכר שמיה היזק, ונכללים בכלל נזק דכתיב בקרא. וכיון שכתובים בתורה וחייבים מדין תורה ליכא לפרש מנסך היינו מערב, דאם כן היינו מדמע. מה שאין כן במשנה דגיטין, דשם קאי אליבא דהלכתא, דפסקינן היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק, ומטמא ומדמע ומנסך חייבים מטעם קנסא, וכיון דמקנסא לא ילפינן הוצרך להאמר מנסך אף על פי שאמר כבר מדמע הדומה לו.

והנה מה שפירש הפני יהושע דקנסא דחכמים אי אפשר למנות בכלל אבות לא משמע כן מהסוגיא. דבגמרא קאמר: "לימא קסבר ר' חייא היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק, דאי שמיה היזק הא תני ליה נזק", כלומר, ולמה ליה למיתני עוד המטמא והמדמע והמנסך בהדי אבות. משמע, דאי קסבר היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק ניחא הא דתנא להו בהדי אבות, אע"ג דהוו קנסא ואינם כתובים בתורה. ובתוספות דיקו על זה: "ואע"ג דחזקיה דאמר שמיה היזק איתותב בהניזקין, מכל מקום ניחא ליה לאוקמי ברייתא דר' חייא אביו אליביה". משמע, דבלאו הכי הוה מוקמינן ברייתא דר' חייא דוקא אליבא דמאן דאמר היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק, ולא הוה חיישינן בזה דהוו קנסא ואינם כתובים בתורה. וכן משמע בסמוך, דפריך בגמרא, ליתני ר' חייא מוסר בהדי אבות, אע"ג דמוסר אינו חייב אלא מדינא דגרמי, דהוי קנסא דחכמים, לפי דברי התוספות לקמן נד. (ד"ה חמור), הרי דאפילו קנסא דחכמים אפשר למנות בהדי אבות.

וכן הסברא נוטה דקנסא דחכמים הוי אב המזיק, ולא תולדה, כיון דלא ילפינן חיוביה משום מקום א"כ לא הוי דבר שנולד לנו מתוך דבר, דזהו משמעות התולדה. ואע"ג דלמאן דלא יליף קנסא מקנסא אי אפשר להיות תולדה לקנסא, מ"מ קרי לה לקנסא דחכמים אב כמו שקרי להו לכולהו אבות דר' חייא ור' אושעיא אע"פ שאין להם תולדות, ואבות דר' חייא הוו רובן קנסות שאי אפשר להיות להן תולדות אם לא ילפינן קנסא מקנסא.

והא דכתב רש"י: "אבות קרי להנך דכתיבן בקרא", לא בא למעט אלא המזיקין שאינם כתובים בתורה וילפינן להו במה מצינו מאלה הכתובים בתורה דכיון שהתולדות דומים לאבות בכל פרטיהם ודיניהם א"כ למה קרי להו להנהו אבות ולהנהו תולדות? לפיכך פירש"י "דאבות קרי להנך דכתיבן בקרא", משום דהם הולידו לנו דין התולדות והם לא נולדו לנו מדבר אחר. והיינו נמי דקאמר במשנה, "לא הרי השור כהרי המבעה", דמשור אינם למדים מבעה, ולפיכך לא הוי מבעה תולדה דשור אלא הוי אב בפני עצמו.

ובאמת תירוצו של הפני יהושע אינו נראה אפילו אם נסכים אתו בעיקר דבריו, דקנסת חכמים לא הוי אב, ור' חייא דחשיב להו למטמא ומדמע ומנסך בהדי אבות, סבר דחייבים עליהם מדין תורה, מטעם היזק שאינו ניכר שמיה היזק. דהא אפילו אם נאמר כן קשה, למה תנא להו כיון דתנא כבר נזק? ותירצו בגמרא, "תנא היזקא דמינכרא ותנא היזקא דלא מינכרא". והקשו בתוספות: "והא דקתני שלשה גווני?" ותירצו, "לפי שהם שנויין בפרק הניזקין". ואם כן הכי נמי אפשר לאמר דמנסך היינו מערב, ואע"פ שהוא דומה למדמע, מכל מקום תנא ליה ר' חייא, משום דהוא שנוי בהניזקין. ובהניזקין הוא שנוי משום דסבירא ליה לתנא דהתם דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק, ומקנסא לא ילפינן.

ובשלטי הגבורים הקשה על דברי רש"י כאן מהא דפסקינן בעבודה זרה נד. דיין נסך שנתערב ביין כשר אסור כל היין בהנאה, ואפילו למכור לעובד כוכבים, ורש"י בעצמו כתב שם: "וכן הלכה", וא"כ היכי קאמר הכא, "דלא קמחסריה ולא מידי דמזבין ליה בר מדמי יין נסך שבו"? ושמא יש לאמר, דרש"י סבר, דהא דאסור למכור לעובד כוכבים יין שנפל בו יין נסך לא הוי אלא משום תקלה, "דלמא אתי לזבוניה לישראל", כדמשמע בעבודה זרה סה:, גבי ההוא כרי דחיטי דנפל עליה חביתא דיין נסך, וכיון שכן שרי למכור את היין לעובד כוכבים שלא בפני ישראל, כדאיתא התם.

אבל מכל מקום נראה יותר שאיזו טעות נפלה ברש"י כאן, דהיינו, שיד תלמיד טועה נגעה בו, שהרי פירש כאן פעמים בין מטמא בין מדמע ובין מנסך, מה שאין דרך רש"י בכל מקום. תדע, שהרי התוספות כשהביאו הפלוגתא של רב ושמואל בפירושא דמנסך היה להם להביא בראשונה פירוש רש"י, כדרכם בכל מקום, ומזה נראה שלא היה לעיניהם פירוש רש"י שלפנינו.

תוס' ד"ה ואימא. "וקמ"ל דבכח שני נמי חייב". כלומר, והייתי מחייב נמי גרמא בנזקין.

בא"ד "דמבור לא הוה שמעינן". ולפי זה היה בור שלא מרשות קל מבור ברשות, וזה תמוה? ויש ליישב בדוחק, דבבור חייב משום דתחילת עשייתו לנזק וכיון דלכלים אין עומד לנזק, דכלים אינם נופלים בבור, לפיכך פטור אבל בבור ברשות חייב משום דכשנתנו לו רשות אדעתא דהכי נתנו לו שישמור שלא יזיק, ולפיכך חייב על כל מה שהזיק, ודוחק. אבל יותר נראה מה שמשני לבסוף, "דבלאו הכי משני שפיר".

ד"ה מי כתיב. "שהמים רותחים קרויים מבעבעים". ועוד י"ל דאף על גב דקראי לא דייקי במים כמו שלא דייקי בשן ובאדם מסתבר טפי לאוקמי במים מבשן ומבאדם, משום דתנא שור וכל מילי דשור ומשום דתנא ליה אדם בסיפא.

ד"ה תרי. "וי"ל דניחא ליה לכלול כולם בשור כמו תנא דמתני' ". ואי הוי תני הקרן והשן והרגל תו לא הוי מצי למתני השור, מה שאין כן מבאדם.

ד"ה ועדים. "פי' ריב"א דאפי' שילם ע"פ העדים זוממין חייבין, כלומר, דאי לא שלם לא הוי מזיק עדיין, ולא שייך לחשבו בהדי אבות נזיקין.

בא"ד "דהתם אין עונשין מן הדין". לפירוש הרשב"א דמפרש דבכל מקום דהוי הדוש, כמו גבי בור, אמרינן אין עונשין מן הדין, צ"ל דעדים זוממין הוי חדוש רק לרבא, אבל לא לאביי, דהלכתא כוותיה, אע"ג דמה שמשלמין אע"פ שלא עשו מעשה נראה לכ"ע חדוש. והרמב"ם הלכות עדות כ. אית ליה דאפילו במלקות לא אמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה אע"ג דבמלקות פשיטא דאין עונשין מן הדין, כדאיתא במכות יז: ונראה לי דטעמא דהרמב"ם היא לאו משום דאין עונשין מן הדין, אלא משום דכיון דכבר נהרג הנאשם אין לנו שום צורך לדעת אם העדים הם אמיתיים או מוזמים, כיון דלנאשם לא יצא שום נפקותא בזה, ואין ב"ד נזקקים עוד להמזימים דהוי כמו ספור דברים ולעז בעלמא, ואע"ג דנפקא מינה לענוש את המזימים, מ"מ זה בעצמו אינו מספיק כיון דבכל דין הזמה יש גם כן נפקותא להנאשם וכאן אין, הוי כאן כמי חצי דבר, וזהו דוקא במיתה, אבל במלקות יש חילוק להנאשם אפילו נלקה כבר, דהא מי שלקה ושנה מכניסין אותו לכיפה, לפיכך מקבלים את המזימים אפילו נלקה כבר.