ביאור ראובן על בבא קמא פט

גמ' "סוף סוף מיגמר הוו גמרי ליה לדינא", כללו של דבר בפירוש הגמרא, בין לרש"י ובין לתוספות נפילת השור ליד ב"ד הוא מעשה ההיזק לרבנן. אלא לרש"י אינו חייב רק אם השומר עשה את המעשה הזה בידים, כלומר, הוליכו לב"ד, אבל להתוספות חייב השומר אפילו אם ב"ד תפסו השור מאליהם, דנפילת השור ליד ב"ד (שעל ידי זה מפסיד הבעלים את השור) הוי היזק ניכר, לפי שהדבר גלוי לכל, וכל היזק ניכר הוי כמו חסרון בשור ולפיכך אינו יכול לומר לו הרי שלך לפניך כי אין זה השור שקיבל או שגזל. וזהו דוקא לרבנן אבל לר' יעקב כיון שהיו גומרין דינו של שור שלא בפניו לא הפסיד בעל השור כלום בנפילת השור ליד ב"ד וא"כ נפילת השור ליד ב"ד לא הוי מעשה ההיזק וההיזק בא ממילא ולא ניכר מעשה ההיזק, כמו בחמץ שעבר עליו הפסח, וכיון שלא נעשה שום שנוי ניכר בדבר שקיבל או שגזל אומר לו הרי שלך לפניך. וזהו דוקא בשור שהמית אדם. אבל שור תם שהמית שור, כיון שע"י מעשה ההריגה נפסד השור מן הבעלים, ולא ע"י גמר דין, ומעשה ההריגה הוי היזק ניכר חייב השומר לפי שברשותו נעשה ההיזק הניכר הזה.

"שור בר טענתא הוא". נראה דר' יעקב ורבנן בהא קמיפלגי: ר' יעקב סבר "עד עמדו לפני העדה למשפט" משום דשלא בפני בעל דין לא יתברר הדין יפה. ורבנן סברי ד"עד עמדו לפני העדה למשפט" הוא תנאי בדין, דשלא בפני בעל דין לא מיקרי דין.

רש"י ד"ה הקדישו. "דאי מיתהני מיניה מעל". אבל פשיטא דאינו מוקדש להקריבו לקרבן אפילו לר' יהודה, דהא נוגח פסול לגבי מזבח אפילו במקום שאינם יכולים לדון אותו להריגה, כמו על פי בעלים או על פי עד אחד.

תוס' ד"ה מכור. "אסור להשהותו לענות דינו". כלומר, ומטעם דאסור למוכרו אינו מכור, ד"כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד, אי עביד לא מהני".

ד"ה השתא. "היזק שאינו ניכר הלכך יכול לומר שם הרי שלך לפניך". ואע"ג דהכא הוי במזיד וחייב אפילו למאן דאמר היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק, שאני הכא, דההיזק בא ממילא. אבל אי הוי היזק ניכר הוי חשיב שנוי וחייב מטעם "כל הגזלנים משלמים כשעת הגזלה", ובשומר חייב מטעם פשיעה. ועיין גיטין נג: בתוספות ד"ה גזלן הוא.

בא"ד "ובחמץ לכ"ע". כללו של התוספות כן הוא: כל דבר שהוא גלוי לכל הוי היזק ניכר. ובחמץ אינו גלוי לכל שהחמץ הזה עבר עליו הפסח. ובשור הממית אדם, לרבנן ביאתו ליד ב"ד עושה ההיזק והדבר הזה גלוי לכל ולכן חייב השומר. אבל לר' יעקב ביאת השור ליד ב"ד אינו עושה ההיזק וכן נגיחת השור אינה עושה ההיזק, שהרי אפשר היה לו עוד לשוחטו, ואם כן ההיזק בא ממילא והוי דבר שאינו ניכר. אבל בשור תם שהזיק ההיזק בא ע"י נגיחת השור וזהו דבר הידוע לכל והוי היזק ניכר.

ד"ה אלא שור, "להך מלתא אין סברא לדורשו". כלומר, כיון דבפניו דשור הוי כשלא בפניו, דהא אין בו דעת. וכן אמרינן לקמן (קב:) דיתומים הוו שלא בפני בעל דין, משום דאין להם דעת.