ביאור ראובן על בבא קמא פז

גמ' "נגיחה למיתה ונגיחה לנזקין". כלומר, דהוי ליה למכתב או בן או בת יגח וכתב יגח יגח, משמע כל נגיחה, כמו יום יום משמע כל יום.

"במתחכך בכותל להנאתו". לפירוש רש"י בשור שנגח את הפרה (מח:) ד"להנאתו" קאי אפעם רביעית, אבל לפני זה כבר נתחכך שלש פעמים בכוונה להרוג את האדם, והא דלא קטלהו משום דערק לאגמא. ולפי פירוש ר"ת לא נתחכך אלא פעם אחת, והוי מועד משום דשן הוי מועד מתחילתו.

רש"י ד"ה ת"ל בן ובת. "קטנים משמע". דקשה ליה, הא בן ובת משמע נמי גדולים, דכל איש הוי בן וכל אשה הוי בת. וניחא ליה, דכשכתוב אצל איש ואשה משמע קטנים, דמשמע שאינם איש ואשה, ומי שאין איש הוי קטן.

ד"ה לא חלקת. "לענין סקילה". פירוש, דהלשון לא חלקת בו בין תם למועד משמע שאין שום חילוק בין תם למועד, וזה אינו, לפיכך פירשו דלענין סקילה קאמר.

ד"ה להחמיר. "על הקל". דפשיטא דלמדין קל מחמור להקל על הקל, דאם הקל בחמור פשיטא דהקל בקל.

תוס' ד"ה נגיחה. "איצטריך לרבות נזקין". דקשה, למה ליה לאתויי כאן נזקין כלל, דלחייבו בנזקין על הקטנים כגדולים לא איצטריך דבנזקין חייב על כל דבר, אף על הבהמה וכלים. ותירץ, דאיצטריך לאתויי נזקין לפי שסוף הפסוק, "כמשפט הזה יעשה לו", נדרש בנזקין. ואם כן ע"כ "אם בן יגח או בת יגח", משמע בין שהמית אותו בנגיחה ובין שהזיק אותו. ומה שהקשה כאן המהרש"א יפה תירץ הרש"ש.

ד"ה והא תם הוא (בתרא). "כדפי' לעיל", מא. בתוספות ד"ה "מאחר".

בא"ד "כדמפרש ואזיל". כלומר, במסקנא. אבל מעיקרא קסבר במועד להתחכך על בני אדם בכותלים, כדי להורגם, והוי מועד בשלש פעמים, ולכן הוא מקשה "אי הכי בר קטלא הוא". והא דמקשי התוספות, "וא"ת ומי דוחקי' לשמואל לאמר", נראה לכאורה דלא קשה כלל, דשמואל לאו לאוקמא מתניתין אלא לפרושי מתניתין קא אתי, דבלא כוונה, אע"פ שפטור ממיתה חייב בכופר, במקום שיש כופר, דהיינו במועד. ועל זה מתמה הגמרא - מועד בלא כוונה היכי משכחת לה? ולפירוש התוספות דמפרשי דלישנא דמתניתין דקתני "ונפל על האדם", משמע שלא היה מכוין להפיל על האדם, קשה, היכי מקשי בגמרא, "אי הכי בר קטלא הוא?" ומאי קושיא, ונימא דהא לא נתכוין להפיל על האדם.

בא"ד "דהוי מועד מתחילתו והוי כאורחיה". ובירושלמי מביא ברייתא דתני "שור שהיה מתחכך בכותל ונפל על האדם והרגו חייב בכופר ופטור ממיתה (תוספתא פ"ד), ומוקי לה "בשהועדה להיות מפלת את הכתלים, כשהפילה את הכותל לא היה שם אדם". פירוש דבג' פעמים הראשונות הפילה את הכותל בלי המית אדם, ולפיכך היתה פטורה ממיתה, אבל כיון שנתרגלה בכך נעשית מועד לדבר זה וחייב הבעל כופר. והיינו משום דבירושלמי סבר דהוי צרורות, ולפיכך בעי אהעדאה לשלם כופר, דסבירא ליה יש העדאה לצרורות.

ד"ה הכא נמי. "דלקמן הוי רגל בכוונה". כלומר, דרגל הוי כל דבר שהבהמה עושה אגב אורחה, בלי כוונה להזיק או להכות מן הדבר ההוא. אע"פ שבסוף דרכה היא מכוונת ליהנות מאיזה דבר, דפשיטא כשהבהמה הולכת לאיזה מקום היא הולכת שם להנאתה. ובכן כשהשור מניח את עצמו בבור על האדם בכדי לאכול את הירק, הוי ההנחה על האדם אגב אורחיה ולפיכך היא רגל. ועיין במהר"ם שהוזקק להגיה שן במקום רגל, אבל הלשון דאמר "כמו רגל שדרסה על גבי תינוק", לא משמע כן.

בא"ד "דילפינן רגל בכוונה מקרן בכוונה". תימה, היכי ילפינן רגל בכוונה מקרן, הא שאני קרן, דהשור בסקילה, והכא לרב קיימינן, דדריש מקרא דאם אין השור בסקילה אין בעלים משלמין כופר.

בא"ד "והא דפריך וכו' אי הכי בר קטלא הוא". כלומר, וכיון דפרשינן דהאי מועד בפעם הראשונה קאמר, אם כן נימא הכי נמי דהשור נהרג. אבל קשה לי, הא כשהקשה "בר קטלא הוא", לא ידע עוד דאיירי בחזא ירוקא ונפל, אלא שנפל סתם בבור, וכשמשנה במועד ליפול על בני אדם, ע"כ ס"ד דאיירי כשנפל בכונה להרוג בני אדם, דאם לא כן לא יהיה מועד לעולם וכיון שכן ע"כ ס"ד שעשה כן שלש פעמים, דמועד בכונה להרוג אינו אלא בשלש פעמים. אלא שאחרי התירוץ הזה, כשהקשה, הא בר קטלא הוא, מוקי לה במועד דרגל, דהוי מועד בפעם הראשונה, וא"כ מאי קשה להו להתוספות בהקושיא, והא בר קטלא הוא?

בא"ד "ולקמן גרסינן תניא כוותיה דשמואל ותיובתא דרבה דפטר וכו' ".. ובלאו הכי נראה כגרסת הרשב"ם, "תניא כוותיה דשמואל ותיובתא דרבה", דאיירי בה במקום אחר. דאי אדרב קאי, דפליג הכא אשמואל, למה ליה למימר ותיובתא דרב? פשיטא אי תניא כוותיה דשמואל ממילא ידעינן דקושיא על בר פלוגתיה, רב. ובכל הגמרא אין דרך לומר כן.