ביאור ראובן על בבא קמא פו

גמ' "היכא דליכא עדים לא משלם דמים". כלומר, בקנס ההודאה פועלת לפטור וא"כ הוא פטור מכל דבר, גם מדמים. אבל בכופר ההודאה אינה פועלת לפטור, רק שאין לחייב אותו מטעם שהכופר תלוי במיתת השור, וא"כ אפשר לחייבו דמים שאינו תלוי במיתת השור. ועיין רש"ש שכתב שהסברא קשה להבין.

"האמר ריש לקיש כגון שהצית בגופו וכו' ". כלומר, דהא לר' יוחנן אין ראיה כלל, דאית ליה אשו משום חציו, והוי כמו זרק חץ בעבד, דחייב מיתה ופטור מטעם קים ליה בדרבה מיניה, ואפילו לריש לקיש האמר וגו'.

"דלמא תנא ושייר". כלומר, דהא על האי ברייתא אמרינן בגמרא (ד.) דשייר (מלתא אחרינא). ועיין לעיל ה:

"והלא דין הוא". קשה לי, הלא אין עונשין מן הדין, וכמיתת הבעלים כך מיתת השור. ויש לומר, דדין דהבעלים מחויבים על קטנים כגדולים אפשר ללמוד בדין דגם השור יחויב על קטנים כגדולים, דכמיתת הבעלים כך מיתת השור. ואפשר דמשום הכי אין אנו למדין כאן בקל וחומר שור דבן ובת משור דאיש ואשה, משום דאין עונשין מן הדין. ולקמן דילפינן האי קל וחומר, משום דכבר כתב, "או בן יגח או בת יגח", והוי רק כמו גילוי מלתא דהא קרא קאי בין בתם ובין במועד. והשתא ניחא הא דקאמר "לא חלקת בו בין תם למועד" גם בדין שני, בקל וחומר דיליף מאיש ואשה. ועיין לקמן בתוספות ד"ה "וכי דנין קל מחומר". ועי"ל דאתיא כמ"ד עונשין מן הדין. ועי"ל דלענין עונשין מן הדין לא ילפינן שור מאדם, כמו שאין אנו למדים שאר דברים מעשרה דברים חוץ מזה, דצריכין עשרים ושלשה. וצריך עיון מאי שנא דילפינן שור מאדם דפטור בטרפה, כדאיתא בסנהדרין עח. ועיין סנהדרין לו:

רש"י ד"ה אלא לאו דמים. "אמאי קתני לגבי עבד וכו' ". כלומר, אמאי קתני במתניתין דאיתיביה אביי לרבה מינה. ובזה הוא רוצה לדייק דהקושיא הזאת אינה לרבה, דהא אפילו בלא רבה איכא סתירה בין המשנה והברייתא, דבברייתא קתנא כל שחייב בבן חורין חייב בעבד, ובמשנה קתני דבבן חורין חייב על פי עצמו ובעבד פטור. ואפשר דאיכא למימר דרק לרבה קשה, כדמשמע הלשון, דבלא רבה איכא לתרוצי המשנה בשינויא דחיקא, וכדפרשו בתוספות, דאפשר ליישב המשנה כך, ואם כן יהיה עבד ממש כבן חורין, אפילו לפי המשנה, אבל לרבה דמחלק בין עבד לבן חורין דבבן חורין משלם דמים על פי עצמו ובעבד לא משלם, קשה מהברייתא דלא מחלקת מידי.

ד"ה אי הכי. "ומיהו בכוונה". כלומר, לר' יוחנן כדאית ליה, שנתכוון שהאש ישרוף אדם קשור, ולריש לקיש כדאית ליה, שהצית בגופו של אדם.

ד"ה עבד כפות. "דקסבר אשו משום ממונו". ואע"ג דרבא גופיה קאמר דקרא ומתניתין מסייע ליה לר' יוחנן דאשו משום חציו, מצינו למימר דלדברי ריש לקיש קאמר, דהא ריש לקיש על כרחו מפרש המשנה דהפטור הוא על העבד משום דאין דמים באש על מיתת אדם ואם כן סבירא ליה לריש לקיש הכי, ובסברא הזאת לא מצינו מחלוקת דר' יוחנן עליו.

תוס' ד"ה אשו. "אם כן באש נמי משלם דמים וכו' ". כלומר, דקשה לפי מה שפירשו התוספות דשלא בכונה הוא לאו דוקא אלא אפילו בכונה א"כ למה נקט אשו שלא בכונה? ותירצו דשלא בכונה נקט משום שור והכי פירושו, כיון דשור שלא בכונה משלם דמים א"כ באש כהאי גונא נמי ישלם דמים, וכיון דבאש שלא בכונה ישלם כ"ש דבכונה ישלם, דאין סברא שבאש יהיה שלא בכונה חמור מבכונה.

בא"ד "אבל למ"ד אשו משום חציו היינו אדם המזיק". וליכא למימר דלמ"ד אשו משום חציו פריך ודוקא שלא בכונה, כדפירש רש"י, דאי בכונה פטור מטעם קים ליה בדרבה מיניה שלא בכונה הוה לן לפטרו מתנא דבי חזקיה.