ביאור ראובן על בבא קמא פה

גמ' "אמר רבה בגרושה". כלומר, לפיכך קאמר ליורשיה, ולא קאמר לבעל, משום דאשה סתם קאמר, ומשמע אפילו גרושה, ובגרושה הרי אינו לבעל, ולכך קאמר ליורשיה, דמשמע מי שהוא יורש אותה, אם היה לה בעל בשעת מיתתה הוא הוי היורש ואם לא היה לה בעל, הקרוב קרוב קודם, הוי יורשה.

"אמרי גרושה נמי תיפלוג בדמי ולדות". כלומר בשלמא אם לא גרשה בדין הוא שכל דמי הולדות יהיה לבעל משום שיש לבעל פירות בנכסי האשה אבל אם גרשה תפלוג בדמי ולדות שנוצרו גם ממנה. ומשני, אמר קרא "כאשר ישית עליו בעל האשה", ואם כן דמי ולדות לבעל לא מטעם פירות שהיא תקנת חכמים, אלא מטעם שהולדות הם לאביהן.

"לא דמים". ק"ק הרי יכול לשנויי דאיירי במקום שהשור בסקילה, והיינו כגון שיש עדים שהמית ולא ידעי אי תם הוי אי מועד, והודה מריה דמועד הוי. ובסיפא בהאי גונא פטור על פי עצמו, כדאיתא לקמן בגמרא. ושמא יש לאמר, דהכי קים ליה לרבה, דבבן חורין משלם דמים על פי עצמו ובעבד לא מחייב, וניחא ליה לאוקמי מתניתין בהא מלאוקמי דאתו עדים דהמית. או אפשר דהשתא עוד לא ידע הך שינויא דלבסוף.

רש"י ד"ה בגרושה. "שגירשה אחר החבלה". דאם גירשה קודם החבלה, ובשעת חבלה לא היתה כבר אשת איש, לא היה לו לאמר, "הכה את האשה", אלא, הכה אשה. ועוד דבזה לא היה משמיעני כלום במה שאמר, "נותן נזק וצער לאשה". עיין רש"ש ומהדורא בתרא.

ד"ה אין השור. "ורבה אקרא סמיך". כלומר, דקשה לו היכי פליג רבה על ר' אליעזר דהוה תנא.

בא"ד "מכופר ומסקילה קאמר". לפי פשוטו משמע דבזה בא לתרץ, היכי פליג רבה על תנא, וקאמר דרבה אמר כתנא דמתניתין דמוקמינן לקמן כותיה. אבל קשה, מה תירוץ הוא זה, הרי אפשר לאוקמי מתניתין דלקמן דלא כרבה, כדאוקמא שמואל, "פטור ממיתה וחייב בכופר", וא"כ מנא לן דמתניתין פליגא על ר' אליעזר וסבירא ליה כרבה? ושמא י"ל, משום דרב הוא דאוקי לקמן מתניתין כרבה, ורב תנא הוא ופליג.

ד"ה או שורו. "במועד אוקימנא בפירקא קמא". דקשה לו הרי הלכתא דפלגא נזקא קנסא.

תוס' ד"ה גרושה. "ולאשה לא אשכחן דזכה". נראה לי לתרץ דסלקא דעתיה דהא דזיכתה ליה תורה לבעל דמי ולדות היינו משום דיש לו פירות ממה ששייך לאשה והולדות הוו כמו פירות מגופו ומגופה, כמו ולדות פרה דנחשבינו פירות, כדאיתא בכתובות, וכיון שכן, כשגירשה אין לו יותר פירות ממנה ולפיכך יחלקו. אבל במסקנא דקיימא לן דהתורה זכתה לבעל דמי ולדות אע"פ שבא עליה בזנות, א"כ רואים דלא מחמת פירות זכי לו רחמנא, ולא הוו כצררי.

ד"ה אפילו. "יצאו אלו שאינם ראויים לקרות בעל". כלומר, בגמרא שלנו דייק מדכתיב בעל האשה ולא כתיב אישה. ובירושלמי דייק מדכתיב בעל ולא כתיב בועל.

ד"ה ולרב נחמן. "אבל הכא לא שייך האי טעמא". אבל הכא הרי בניזקין קיימינן, דלא נתן הניזק למזיק כלום.

בא"ד "לפי שדרך בני אדם לפרוע מעות חשיב ר"נ מעות מוחזקים". עי"ל טעם אחר, לפי שהמעות אינן עומדות להנאת גופן אלא לדמיהן ואם כן אינן חשובות אלא דמים בעלמא (שהרי יכולין להחליפן באחרות בלי שום הבדל) ודמים הלא יש לו למלוה או למזיק גביה מחיים.

ד"ה אמר רבה. "והא דאיתותב רב וכו' ". והא דאיתיביה אביי הכא מהמשנה דהמית, ולא קמשני ר"א היא, משום דסתם משנה ר' מאיר, שהוא תלמיד רבי עקיבא.

בא"ד "דאיכא כופר שלא בכוונה בלא ריבוי דאם כופר". כלומר, דאי מרבינן כופר שלא בכונה רק מיתורא דאם, אז יש לנו לרבות רק הפחות שברבוים, דהיינו דשלא בכונה יהיה חייב במקום שחייב בכונה. אבל אם מרבינן ליה מסברא, משום דכופר אינו חייב מחמת פשיעת שורו אלא מחמת המעשה הנעשה ע"י שורו דהא חייב אפילו ברגל, סברא היא לחייבו בכל שלא בכונה, אפילו במקום דבכונה היה פטור מטעם הביאהו לב"ד וישלם לך.

ד"ה רישא. "ומשלמו בתורת דמים". דקסבר האי תנא כופר דמי ניזק.