ביאור ראובן על בבא קמא פד

גמ' "הואיל ובר קטלא הוא". כלומר, הואיל ועשה מעשה קטלא, לאפוקי אם הזיק. ואפשר דלא גרסינן ליה כלל, דהא הפטור איננו משום שהוא בר קטלא אלא משום שהוא תם.

"כתב רחמנא ובעל השור נקי". ולפי זה, הא דאקשי ר"ע לר"א "והלא הוא עצמו אין משתלם אלא מגופו" הוא רק לדברי ר"א, דאית ליה, תם שחבל באדם משלם חצי נזק. ועי"ל דבכופר לא הייתי אומר דתם משלם מעלייה, משום דהתם כתוב בתורה בהדיא חילוק בין תם למועד "ואם שור נגח הוא מתמול שלשם", ואם כן תם דכופר אינו דומה לתם דחבלה, אבל בעבד הייתי אומר דאין חילוק בין תם למועד.

"והא תבריה ר"ע לגזיזיה". והא דלא קאמר נקי מחצי כופר מהאי טעמא, היינו משום דלחצי כופר לא איצטריך, דאם כופר יושת עליו במועד כתיב, כדאיתא בירושלמי, ור' אסי ור' יוסי בר חנינא ירושלמיים.

רש"י ד"ה אבל הכא. "בלא קרא מיפטר", דהא בשעת שחיטה לא עשה שום דבר שיוכל לבוא עליו חיוב כופר.

ד"ה והמית. "דכתיב והמית איש והשור יסקל". כלומר, ולמיתה אינו מועיל אומדנא, דכמיתת הבעלים כך מיתת השור. ועיין רש"ש ומהר"ש שיף.

תוס' ד"ה ונימא. "וכשאמר לו רבי אליעזר קבלם". ובירושלמי איכא מאן דאמר דמתרץ לר"ע כך.

בא"ד "דמסתמא היה יודע". פירוש, כיון דזהו טעם פשוט אי אפשר שר"ע לא היה יודע אותו מעצמו.

ד"ה אלא. "נימא דגם ר"ע היה יודע וסובר אותו תירוץ וכו' ". ואע"ג דהתוספות מוכיחים מברייתא דלקמן דלא סבר ר' עקיבא תשובות דר"א מ"מ כיון דהשתא לא ידע עוד הברייתא דלקמן, דהא אינו מתרץ על ר"ע כמו שמתרץ בברייתא איכא שפיר למימר דאף ר"ע סובר התירוצים של ר"א.

ד"ה ועבד. "א"כ גם כשהשור אין שוה כלום קיימת". ולפי זה לא מטעם חומרא הייתי מחייב דמי עבד מעלייה, אלא מטעם קצבה, אבל הלשון בגמרא, דאמר מחמירני, לא משמע כן. ונראה לי דאפשר לאמר מטעם חומרא, והיינו כיון דאיכא חומרא בדמי עבד. אע"פ דאיכא בו נמי קולא מ"מ אי אפשר למילף דמי עבד מבן חורין לא במה מצינו ולא בקל וחומר, משום דבמה מצינו שני הדברים צריכים להיות שוים לגמרי, ובקל וחומר אינם לומדים קולא בנלמד כי אם במקום שהנלמד קל בכל דבר מן המלמד.

ד"ה מה כשחייב. "ואפילו הכי פוטר כאן בתם". כלומר, דמדהא דדרש ר"ע נקי מדמי עבד, ולא נקט מחצי כופר אין ראיה דלא קבל ר"ע תשובותיו של ר"א דאיצטריך בעל השור נקי לפטור במקום שאין השור בסקילה, דאיכא למימר דקבל, והא דדרש נקי מדמי עבד ולא מחצי כופר, משום דאית לו כר' יוסי הגלילי, דאין סברא למדרשו לחצי כופר, דמסתברא דחצי כופר מחויב, אבל מהברייתא הזאת רואים דפטור מחצי כופר, א"כ אמאי לא דרש נקי מחצי כופר, אלא משום דאית לו דלחצי כופר לא איצטרך קרא, משום דכי לא מחייב סקילה פשיטא דפטור מכופר.

בא"ד "פשיטא דפטור מכופר". ובירושלמי איתא, "וכי לית ליה לר"ע נקי מחצי כופר? אם כופר יושת עליו, במועד הכתוב מדבר". ולפי זה ניחא טפי, דנפקא ליה לר"ע בפירוש לחלק בין תם למועד, ולא איצטריך בעל השור נקי, אבל בעבד אין חילוק מפורש בתורה בין תם למועד.

ד"ה נקי. "ויש מפרשים דאפילו דמים לא משלם וכ"ש קנס". כלומר, דדמי עבד משמע מה שהעבד שוה, וזה אינו קנס, שהרי הקנס אינו לפי שויו של העבד, אלא לעולם ל' סלעים. אבל מ"מ הרי הברייתא איירי בפירוש בשלשים של עבד. לפיכך פירשו דהא דקאמר דמי עבד היינו דאפילו דמים אינו משלם, דקנס פשיטא דאימעוט מבעל השור נקי, דהוי חיובא דכתיב בפרשה בהדיא ועליה קאי בעל השור נקי. ומשמע דלפירוש ראשון קאי דוקא אקנס. והא דקאמר דמי עבד, דמשמע כל שויו, יש לאמר, משום דהוי דבר קצוב, לעולם שלשים, והיינו דקאמר דמי עבד, כלומר, הדמים הידועים שמשלמים תמיד בעד עבד, והוי כמו שאמר, שלשים של עבד.

ד"ה והוה. "דשאני כופר דלעולם הוי ראוי". כלומר, דאי הוה כתב רחמנא רק שהבעל אינו יורש כופר של אשתו הוי אמינא דהתם הוא משום שהאשה לא יכלה להיות מוחזקת בו בחייה וכיון שכן לא היה לבעל שום זכות בו לפיכך אינו יורש אותו, אבל דבר שהיה אפשר שתחזיק מחיים, דהיינו ירושה, שהיה אפשר שמורישה ימות בחייה, וכיון שכן היה לו לבעלה זכות בו ולפיכך יורש אותו אע"פ שהוא ראוי. ומירושה לא הוה ילפינן כופר, דהוה אמינא דכופר יש לה זכות בחייה ולא הוה כלל ראוי.

ד"ה היתה. "שנתעברה בעודה שפחה דאין לבעל כלום דשל אדון נינהו". כלומר, דריב"א בא לפרש דאפשר לאוקמי אפילו בעלה ישראל ומ"מ פטור החובל מכלום, והיינו דכשנתעברה בעודה שפחה, שהבעל לא זכה בדמי ולדות משום דלאדון נינהו. ושל אדון נמי אינם משום דשיחררה כשהיתה מעוברת ושיחרר אותה ואת ולדה. אבל קשה, מה תיקן, הרי קתני נמי גיורת, ובגיורת הרי ע"כ דבעל נינהו. ואפשר דבגיורת נמי נתגיירה כשהיתה מעוברת, דאינם לבעל אע"ג דהלשון גיורת לא משמע כלום.

בא"ד "וסתמא גיורת לגר". התוספות תפסו כאן לשון רש"י בשור שנגח את הפרה. אבל רש"י לא פירש כאן כן, משום דהכא נזק וצער קתני, דהם לאשה עצמה, ואם היתה ישראלית, שיש לה יורשים, לא היה זוכה בהם החובל, ולא היה ליה למיתני זכה סתם, ולכך כתב כאן רש"י "פטור מן הכל". אבל אחרי עיוני מצאתי שדברי התוספות אינם קשים, דהכי קאמר, "הא דנקט שפחה", ולא נקט נמי שהבעל היה משוחרר, משום דאורחא דמלתא וכו'.