ביאור ראובן על בבא קמא פג

גמ' "שדי זוטרי ושקיל רברבי". כלומר, דסבירא ליה להאי אמורא דדרך חכמה הוא שלא להשיב תשובה גרועה אחרי תשובה טובה. ואפשר נמי דלהאי אמורא הדר בו ר' אליעזר מהא דסבר כופרא כפרה.

"בעל השור נקי תם פטור". קשה לי, היכי אפשר לאמר דקרא אתי לבושת הא הכא במיתה עסקינן, ובמיתה אין בושת אפילו באדם. דבשלמא בדמי ולדות איכא למימר דשייך אף במיתה, כיון דהולדות הוו כממון, אבל בושת הרי קאי האדם המומת? ואפשר דהכא סבר דבושת הוא משום זילותא דבני משפחה ושייך אף במיתה.

"ומועד חייב", משום דהוי מיעוט אחר מיעוט, ואינו אלא לרבות מועד לדמי ולדות.

רש"י ד"ה אטו באסון. "ובעל השור נקי למה לי". נראה לי לפי דברי רש"י דהכי קמקשה רב אדא בר אהבה, כיון דלרבי שמעון נתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור ממיתה וחייב ממון, ומסתמא חייב אף דמי ולדות, כדאיתא בהדיא בסנהדרין (עט.) דרבי שמעון מפרש "ונתת נפש תחת נפש", ממון, ופליג אתנא דבי חזקיה, וא"כ למה לך למיתלי באסון דלא כר' שמעון מוטב שתתלה בכונה ויהיה אף כר' שמעון. והתוספות גופייהו מפרשי כעין זה לרבי.

תוס' ד"ה כתב. "ואצטריך למיכתב אנשים", דקשה להו, למה ליה למכתב אנשים להוציא שוורים, כיון דכתב נקי למעוטי תם ממילא נמעט מועד, דלא חייבו הכתוב במועד אלא במקום שחייב בתם. וכי תימא כופר יוכיח שחייב במועד ולא בתם, הרי הכא לר' יוסי הגלילי קיימינן דמחייב אף בתם חצי כופר.

ד"ה כתב בתרא. "דאיירי במועד דמשלם נ"ש". כלומר, דלא תני חצי נזק, אלא נזק, ומשמע נזק שלם.

ד"ה גבי בושת. "דומיא דנתינת מום", כלומר, דאיש כי יתן מום בעמיתו כתיב.

בא"ד "אבל בושת דרגיל להיות רוב פעמים בלא חבלה", כדשנינן לקמן, התוקע לחבירו, רקק בו וכן הלאה.

בא"ד "א"ש דלא פריך גבי רפוי ושבת נמי נימא הכי". כלומר, דבזה מתורץ שתי קושיות: חדא הא דילפינן רפוי ושבת מאיש בעמיתו ולא מאנשים דכתיב בהו בהדיא, וחדא אמאי לא קאמר הכא, רפוי ושבת נמי נימא הכי.

ד"ה בכוונה. "ומי איכא מאן דלית ליה דתנא דבי חזקיה". ואע"ג דר' שמעון פליג התם אתנא דבי חזקיה, וכן רבי, היינו דוקא בדמי הנהרג אבל בממון אחר לא, דלא גרע משוגג.

בא"ד "אלא כמו שדורש וכו' ". כלומר, ר' אדא בר אהבה.

בא"ד "אבל בשאר ממון לא גלי". תוכן תירוצם הוא, דלרב אדא בר אהבה מצי סבר כרבנן, דנתכוין להרוג את זה והרג את זה חייב מיתה, ומצי סבר נמי כתנא דבי חזקיה, דאפילו המית בלא כונה כלל פטור ממון שהזיק בשעת מעשה, ולא פליג על אביי ורבא אלא בדין אחד שיוצא מתוך פירושם על הפסוק. דאביי ורבא מפרשים את הפסוק "ואם יהיה אסון", כשהמית את האשה בלא כונה, ובנידון זה היינו ממעטים שוורים לחיוב וכתב "בעל השור נקי", לפטר, אבל כשהרג בכונה לא איירי קרא דאסון ולא בעל השור נקי לפטר, ולפיכך חייב השור בדמי ולדות כשהרג את האשה בכונה. ורב אדא בר אהבה דייק מקרא דפטור השור מדמי ולדות אפילו כשהרג את האשה בכונה, דהא רבי סבר נתכוין להרוג את זה והרג את זה חייב לשלם דמי הנהרג ליורשין, ומסתמא חייב נמי ממון אחר שהזיק בשעת מעשה, והקישא דתנא דבי חזקיה אית ליה בשאר דברים, בשוגג או באין מתכוין לגמרי, וא"כ לרבי הא דדרשינן, אנשים פטורים ולא שוורים כתב רחמנא בעל השור נקי דאף שוורים פטורים על כרחך אכונה קיימי, וא"כ לרבי שוורים אפילו נתכונו לאשה עצמה, ומדרבי נשמע לרבנן, דהא לא שמענו פלוגתא דרבי ורבנן בשור אם פטור מדמי ולדות בכונה, וא"כ אף רבנן סברי דשור פטור אף בכונה. ואביי ורבא סברי דאף לרבי פטור ממון אחר בנתכוין להרוג את זה והרג את זה, ולא מחייב אלא בדמי הנהרג, משום דכתיב, "ונתת נפש תחת נפש", דהיינו ממון, כעין דדרשינן בעין תחת עין.