ביאור ראובן על בבא קמא פא

גמ' "שסיכן לשלשה בני אדם". נראה לי דהמימרא של רב אשי היתה אחרי המימרא של רב פפא, שהרי רב אשי חי אחר רב פפא, וא"כ הא דאמר שסיכן לג' בני אדם, מיירי נמי שסיכן וערק לאגמא, ולא תקשי הא דהקשה בים של שלמה, הרי חובשין אותו עד שנראה אם ימות המנוגח כדאמרינן באדם ההורג, ומחמת זה כתב שמימרא דרב אשי לאו כהלכתא. וזה אין נראה, דהא רב אשי סדר את התלמוד, והיה בתרא דבתראי, ומסתמא הלכתא כותיה. וא"ת א"כ למה סדר את דבריו אחרי דברי רבה? י"ל משום דשייך טפי אחר דברי רבה, דרבה אמר דבאומדנא נעשה מועד, ואמר רב אשי דאומדנא לאו כלום הוא עד שיסכן, ומזה יעשה מועד אפילו לא הרג. והשתא ניחא, דבאמת היה צריך לסדר דברי רב אשי אחרי דברי רב פפא, דעד רב פפא כולם הופרכו, ומרב פפא לא הופרכו ואף רב אשי מן האין נפרכים.

"וערק לאגמא". וצריך לאמר דהבעל היה יכול לתופסו, או ששב בינתים אצל הבעל, דאם לא כן אונס הוא, ומאי הוי ליה למעבד.

רש"י ד"ה גביה. "שהמזימין העידו". צ"ל שהמוזמין, והיינו העדים הראשונים שהוזמו על ידי מזימי שקר, ועתה נמצא שעדותן היתה אמת.

תוס' ד"ה כמאן. "שהרי הביאתו עליה", דהא באונס איננה חייבת, כדכתיב, "ולנערה לא תעשה דבר".

בא"ד "תחילתה באונס וסופה ברצון דמותר". דמותרת לבעלה, והיינו משום דחשבינן לה אונס גמור.

ד"ה ברגל. "אגב דנקט רגל ספ"ב". והתם נקט רגל משום דדיבר בהוה, דדרך בהמה לדרוס על תינוק ואין דרכה לאכול תינוק, ואם אכלה הוי קרן, ולא משכחת לה שן אלא על ידי תולדה.

ד"ה לרבא. "דפי' בספ"ב (דף כו.)". כלומר, דאע"ג דאית ליה לרבא, דרגל משלם את הכופר, וכדפשטינן בפ"ב, מ"מ סבירא ליה דליכא לאוקמא הברייתא ברבעה ולא קטלה, משום דהלשון רובע אינו משלם את הכופר משמע דרבעה וקטלה. ועוד אי כאביי מיבעיא לן לדחוק כגון שהיתה תחילתה באונס וסופה ברצון, ולחלק משאר תחילתה באונס כדאיתא בתוספות, וניחא ליה לרבא טפי לפרש הך ברייתא כפשוטא, דרבעה וקטלה, ולמימר דהך ברייתא סבירא לה דרגל אינה משלמת את הכופר, שלא כהלכתא. ולאביי ניחא ליה טפי לידחק בפירושא של הברייתא מלפרשה שלא כהלכתא. וא"ת כיון דלרבא סבירא ליה לתנא דברייתא דליכא כופר ברגל, א"כ היכי דייק ליה בפשיטות מר' טרפון דאיכא כופר ברגל, הא איכא הכא תנא דברייתא דפליג עליה, ודלמא הלכה כהאי תנא? וי"ל כיון דראינו דחולקים רבנן עליה דר' טרפון בקרן בח"ה ולא ראינו דחולקים עליו ברגל, א"כ שמע מינה דברגל הודו לו, ולפיכך פסקינן כותיה.

ד"ה מאחר. "נתכוון להרוג הבהמה והרג את האדם". כלומר, דתנן בסמוך בפרקין דפטור ממיתה.

בא"ד "דכה"ג לא הוי מועד לאדם הואיל ולא נתכוון לאדם". והא דתנן לקמן פטור, ומוקי לה שמואל דפטור ממיתה וחייב בכופר, מפרשי התוספות בנתכוון להנאתו, דהוי שן. ובמשנה דהכא וכן בקרא איירי בקרן, דבשן קמיבעיא לן אי חייב כופר או לא.

ד"ה כגון. "כולה סוגיא מוכחה דלא מיחייב בשלישי נ"ש". דאי חייב בשלישי נזק שלם הוי ליה למימר, "כגון שאמדוהו לשני בני אדם ואת השלישי הרג".

ד"ה איני יודע. "אע"ג דשחטיה ועבדיה כעין בשר". דבן פקועה לאחר סקילה, אע"ג דמדינא הוי כשחוט, מ"מ לא הוי עבדיה כעין בשר, דדומה טפי לנבלה.

ד"ה והאי. "לשתוק מלא יאכל", דבעל השור נקי מלמד להנאת כל השור, ואף בשרו.

ד"ה כדרבי אבהו. "דלאכילה לא צריך". קשה לי, מאי קאמרי "דלאכילה לא צריך", הא אפשר לאמר דאתי לאכילה אפילו אם שחטו? דבשלמא אם לא יאכל משמע הנאה, לית לן למימר דאתי לאחר שחיטה, כיון דאפשר לאוקמי אאחר סקילה, כדמשמע לפי פשוטו, אבל אם לא יאכל לא משמע הנאה א"כ ע"כ אתה צריך להפקיעו מפשוטו. ועוד קשה למה להו להתוספות למידק הכי, לימא דבלא ר' אבהו לא הוי מצי למימר אלא להנאה, משום דכתיב לא יאָכל, ובהא אפילו חזקיה מודה דמשמע הנאה, דלא יאכל משמע, לא יהא בה שום היתר אכילה אפילו לאחרים. ונראה לי להגיה בתוספות ולמיגרס, "להנאה, כיון דכתיב לא יאכל".

ד"ה כל מקום. "הוה ליה למימר דהא איכא בינייהו". כלומר, דחזקיה פליג התם אר' אבהו, וסבירא ליה דדוקא לא יאכל משמע איסור הנאה אבל לא תאכל ולא תאכלו הוי דוקא אכילה, וכן "כי כל אוכל", דגבי חמץ, ולדידיה הוי לן למימר דדוקא אכילה היא בכרת. אבל לר' אבהו דסבירא ליה כל לשון אכילה הוי הנאה במשמע, א"כ אפילו הנאת חמץ ליהוי בכרת. ותירץ, דשאני כל אוכל, דהוי דבר חיובי, ולא ילפינן מלא תאכלו דנבלה, אפילו לר' אבהו.