ביאור ראובן על בבא קמא פ

גמ' "דאקדים בי דינא ותפסיה". כלומר, וישנם שם כבר עדים דאז אינו מועיל הודאתו אפילו למ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור, כיון דבא להודות מחמת העדים שנמצאים כבר בב"ד. וגדולה מזו אמרו לקמן עה:, דאפילו נמצאו העדים מוזמים אין הודאתו הודאה, כיון דע"פ העדים בא לב"ד להודות.

"לאו כל כמינך דמייעדת ליה לתוראי". כלומר, דכיון דראינו שאצל הבעל לא נגח ואצל השואל נגח, לא תלינן האשמה בשור אלא בשואל, והוי כמו מועד לשאלה, ולפיכך הוי מועד אצל השואל ולא אצל הבעל. אבל כשנוגח אצל הבעל הוי לן למתלי האשמה בשור, דזהו דבר הרגיל להיות. ולמאן דאית ליה רשות משנה סבר דאף בבעל תלינן הסבה, ולפיכך כשעבר ברשות השומר חוזר לתמותו. ורב פפא סבירא ליה, דטעמא דרשות משנה הוא משום דבמועד אף שם הבעל צריך להתיעד, דלא הוי מזיק עד שיאמרו שלש פעמים שורו של ראובן נגח, ובאופן זה כולם מסכימים כי גם ראובן אשם, וכיון שאצל שואל שם בעליו עליו אין נעשה שנוי רשות, אבל כשהועד אצל שואל, אינם מאשימים בזה את הבעל ולפיכך לא הוי מועד אצל הבעל. ופלוגתא דרשות משנה אינה תלויה בבעיא דליעודי תורא דאפילו מאן דאית ליה רשות משנה מצי סבר שפיר דבשלש נגיחות ביום אחד נעשה השני או הראשון מועד. וכן להפך.

"ושמואל אמר פסול הרי נעבד בו עבירה". נראה לי, דבהא פליגי רב ושמואל. רב סבר כיון דבקטלא יש בנוגח חילוק בין אונם לרצון, א"כ הוא הדין לקרבן, דילפינן נוגח מנוגח. ושמואל סבר כיון דלקרבן אין חילוק בשאר פסולין בין אונס לרצון, הוא הדין בנוגח, דילפינן קרבן מקרבן. והיינו דקאמר, "הרי נעבד בו עבירה" דזהו הפסול שפוסל בנרבע ובנעבד ובמוקצה.

"לאו לקרבן". דהא סתמא תני, "לא עשה בו אונס כרצון", דבשום דבר לא עשה בנוגח אונס כרצון, ואפילו לענין קרבן.

רש"י ד"ה רישא נמי רשות משנה. "כלומר חד תנא הוא". דקשה ליה הלשון "רישא נמי רשות משנה", דמשמע דברישא נמי הרשות משנה את דין העדאתו, וזה אינו. לפיכך פירש, כלומר, דלתנא דרישא ס"ל נמי במקום אחר רשות משנה, והיינו במקום שיש שינוי רשות, אבל כאן אין שינוי רשות ומשום הכי אין שינוי בהעדאה.

ד"ה להוציא. "ע"פ עד אחד וכו' דפסול לגבי מזבח". משום דעד אחד נאמן באיסורין.

ד"ה לאו לקרבן. "דלענין קרבן מיירי". נראה לי דרש"י מפרש הגמרא הכי, "לאו לגמרא?" דהכי קאמר, "נוגח לא עשה בו אונס כרצון", ולפיכך אי אפשר למילף נוגח מרובע, דאי הוי ילפינן נוגח מרובע הוי לן למילף דגם בנוגח פסול אפילו באונס, כמו ברובע, ולפיכך הוצרך לאמר בנוגח בפני עצמו, כי היכי דלא נילף מרובע, אבל אי אף בנוגח פסול באונס כרצון הוי לן למילף שפיר נוגח מרובע ולא הוצרך לכתוב נוגח. והיינו דקאמר בתר הכי, "לא לקטלא, והכי קאמר, נוגח לא עשה וכו' ", דעתה מפרש פירוש אחר מכפי שהי' המפרש מעיקרא לרב.

תוס' אי תם. "הך פירכא ליתא למ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב". דהא על כרחך ביש כאן עדים איירי, דאי באין כאן עדים ליכא לחייביה אפילו לא הודה ולא העריק לאגמא. ומיהו קצת קשה, מאי קאמר מודינא ומפטרינא, הא אפילו למ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור, אינו פטור אלא אם כן חייב עצמו איזה דבר בהודאתו, וכדאיתא לקמן עה. והכא הרי לא חייב עצמו כלום בהודאתו וא"כ לכ"ע מחייב הכא אפילו יודה, כיון דבבאו עדים איירי. ולפירוש רש"י ורשב"ם דהתם, ניחא קצת, דפריך הכא לרבא דלית ליה האי סברא התם, אבל לפי פירוש התוס' דהתם דרבא מודה לרב המנונא קשה, ודוחק לאמר דהכא קפריך לרב הונא דהתם. דלא ידע לחלק. וגם ליכא למימר דהיה מודה שהזיק בפני עדים שבאו אחר כך, דהוו להו עדות שאי אתה יכול להזימם, דא"כ אף למ"ד פלגא נזקא ממונא קשה.

בא"ד "דמיד אחר נגיחה הוגד לו". כלומר, דיכול לטעון שהוגד לו וכיון שהבעל תובע מהשואל, דהא השואל שלם מגוף השור, הוי הבעל מוציא מחברו ועליו הראיה שלא הוגד לשואל, ושיהיה לו עדים לא שכיח, כדמסיים בתוספות.

ד"ה הוה מערקנא. "דהוה אכלנא ליה התם או מזבנינא ליה ולא הוה אלא כמזיק שעבודו של חבירו ופטור". נראה לי דצריך להיות כך: "דהוה אכלנא ליה התם, ולא הוי אלא כמזיק שעבודו של חבירו ופטור, או מזבנינא ליה", דטעמא דמזיק שעבודו לא מצי קאי על מזבנינא ליה, דהא אף לר' ישמעאל גובה הניזק מהלוקח, אלא כלומר, מזבנינא ליה בלא אחריות ולא הייתי מפסיד כל כך.

בא"ד "ועוד דב"ד ינידוהו אם לא ישלם אם יש לו". כלומר, דהא השתא לא קאמר הניחא היכא דאית ליה ניכסי? משמע דאפילו אית ליה ניכסי נמי יש לו טענה זו, ואמאי?

ד"ה אי הכי. "והוא לא היה יודע שהוא מועד". כלומר, וכי תימא הא השואל שומר הוא ועליו לשמור שלא יגרם לבעל הבית נזק על ידו, הא הוא לא ידע שהוא מועד. אבל קשה לי, ומה בכך שלא ידע, הא שואל חייב אף על אונסין. ושמא יש לאמר דאונס הבא על ידי אשמת המשאיל שאני, דכיון דלא הגיד לו ולא הזהיר אותו הוי כמחילה. ומשנה, דאף זה הוי פושע, ואפושע פשיטא דלא מחיל המשאיל.

ד"ה מן הבהמה. "וגבי נעבד כתיב לשון בקר וכו' ". ואע"ג דגבי נוגח כתיב נמי שור, י"ל דהתם כתיב שור רק לדוגמא, אבל גבי נעבד, הרי באמת היו עובדים לשור.

ד"ה ויש בנוגח. "בחד מינייהו סגי". כלומר, אינו צריך שתהיינה חומרות בשניהם, בין בנוגח ובין ברובע, אלא אפילו רק חד מינייהו היה חמור מחבירו היה צריך כבר לכתוב שניהם, דכיון דלא מפורש בקרא בהדיא, רובע או נוגח, אלא כתוב רבוי סתם, ואנחנו מעצמנו מרבינן את הדבר שנראה לנו לרבות, ואם אחד היה חמור מחברו והיה כתוב רק רבוי אחד הוי מרבינן את החמור ולא את הקל, (והיינו דאמר, "בדדמי", כלומר, מה שהיה נראה לנו) ולפיכך הוצרך לכתוב שני רבויים. וא"ת הא מפרשי בהדיא דבהמה היינו רובע, כדכתיב "ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה"? וי"ל דזה אינו אלא אסמכתא בעלמא. וא"ת א"כ היכי קאמר "מן הבקר להוציא את הנעבד", לימא בדדמי, להוציא את הנוגח דהא נוגח חמיר מנעבד, כדאיתא בתוספות דלעיל? וי"ל כיון דעכ"פ איכא ריבויי בין לנעבד ובין לנוגח, א"כ אין חילוק בדין אלא במשמעות דקרא, ומשמעות דמן הבקר הוי טפי להוציא את הנעבד.

ד"ה לאו לקרבן. עיין מהר"ם.