ביאור ראובן על בבא קמא עט

גמ' "חדא דאית ביה תרתי טעמא". ועוד יש לפרש "חדא דאית ביה תרתי טעמא", כיון דכתוב סתמא א"כ משמע דאפשר לאוקמי אף בתם ואף במועד, וזהו דוקא אם נוקמי דשמרו שמירה פחותה וכר' יהודה.

"כופרא ממונא הוא". כלומר, דתשלומי כופר הוי כתשלומי נזקין, שדי הוא שהניזק יקבל כל מה שהוזק, וכשם שקטע את ידו משלם לו דמי ידו כך כשהמיתו כלו משלם לו דמי כלו. וא"ת אם כן למה נקרא כופר, "ואם כופר יושת עליו"? י"ל משום דהך ממונא דמשלם הוי נמי כפרה ליה, שבלי הממונא מחויב מיתה בידי שמים.

"בדניזק שיימינן". כלומר, דיש מקומות שהכפרה מרמזת על החטא, כמו בקרבן מצורע. "הוא עשה מעשה פיטפוט שספר לשון הרע, לפיכך מביא צפרים שדרכן לפטפט". ויש מקומות שהכפרה מרמזת על העונש שהיה החוטא חייב, כמו קרבן חטאת, שמעשה הקרבן מזכירו שבו היה צריך להעשות כל הנעשה לקרבן, וא"כ בהא פליגי רבנן ור' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה: רבנן סברי דהכפרה הכא מרמזת על חטאו, ששורו המית את הניזק, ולפיכך מתכפר בזה שמשלם דמי ניזק, ור' ישמעאל סבר דהכפרה דהכא צריכה להזכיר לו את העונש שעל המזיק היה לקבל, ולפיכך משלם דמי מזיק.

רש"י ד"ה א"ל חדא. "הועיל וס"ל לרבא לא פליג ר' יעקב ור"י בכולהו סבירא ליה הכי". כלומר הואיל וסבירא ליה לרבא דמה שמחייב ר' יהודה פירש ר' יעקב, ולא פליגי. כדהוכיחו בתוספות דלעיל מהא דלא תני ר' יהודה אומר משלם נזק שלם וכו' אבל מ"מ נראה זה דחוק, דמנא לן דסבירא ליה כותיה בכל מילי, דאטו משום דסבירא ליה כותיה בדבר אחד, במעמידין אפוטרופוס לתם, סבירא ליה כותיה בכל מילי, בכל פלוגתא דאית ליה לר' יהודה עם תנא אחר? לפיכך נראה לפרש באופן אחר: "הכי קאמר, חדא דאית ביה תרתי טעמא", דאי הוי מוקי לה בתם היינו אומרים דדוקא בתם אפשר לאוקמא משום דתני חצי נזק, אבל השתא דאוקמי במועד ומפרש דמשלם צד תמות, א"כ ממילא משמע דאף בתם אפשר לאוקמי, והיינו דרבא קאמר חדא ואית בה תרתי טעמא, בין במועד ובין בתם. והא דקאמר, "לעולם במועד", היינו אף במועד.

ד"ה מגופו. "ולא משלי". כלומר, מגוף השור שאינו שלי אלא שלך ולא הייתי מפסיד כלום.

תוס' ד"ה כופר אחד. "כל חד וחד חייב חטאת", דבחצי חטאת לא מיכפר.

בא"ד "כיון דכל חד מיחייב אזדונו כרת מיחייב נמי אשגגתו חטאת". כלומר, דהחטאת אינה באה על המלאכה שנעשה בשבת, (דנימא כיון שנעשה מלאכה אחת אין כאן חיוב אלא חטאת אחת), אלא על ששגג במעשה שאם היה עושהו במזיד היה חייב כרת.

בא"ד "למה ירויח זה במה שהשור לשנים". כלומר, דהתורה נתנה לאדם זכיות קבועות על נכסיו ועל עצמו. ואחת מן הזכיות היא, שאם הומת על ידי שור מועד יקבלו יורשיו דמיו (או דמי המזיק) אבל לקבל יותר אין לו זכות.

ד"ה כופר שלם. "לא שייך לאתויי הכא". כלומר, דכל הני - שה, דמו, מתנות, ובכור - לא שייך לאתויי הכא, משום דכל הני לאו כפרה או פדיון נינהו (ובכור היינו שיש לישראל ולעכו"ם שותפות ביה דפליגי התם ר' יהודה ורבנן. ואמרינן התם דאפילו לרבנן היה קדוש אי לאו דכתיב כל בכור, ושמע מינה דבכור אפילו מקצת בכור) וההיא דפרק יש בכור דפטרינן את היורשים אם היה עליהם לשלם רק חצי חמש סלעים, משום דאמרינן חמש ולא חצי חמש, שייך לאתויי טפי משום דהתם הרי איירי בפדיון דהוי כמו כופר, דהוי נמי פדיון נפשו.

ד"ה חייבי. "ביורשי הניזק עצמו מבעיא ליה אם יכולין למשכנו". כלומר, דאע"ג דממשכנין דערכין ודחטאות קאי על גזבר דהקדש, ממשכנין דחייבי כופר קאי איורשי הניזק. אבל מ"מ קשה, מאי מבעיא ליה, למה לא יוכלו יורשי הניזק למשכן אותו כמו בכל חוב? לפיכך נראה לי דהאי ממשכנין קאי אב"ד, ומבעיא ליה אי ב"ד מחויבין למשכן אותו אפילו בלי תביעת יורשי הניזק, והיינו משום דתיהוי ליה כפרה, ועכשיו ניחא טפי, דיהיה דכופר ודחטאות ודערכין כולם פירוש אחד.