ביאור ראובן על בבא קמא ז

גמ' "כראי הקרן שכוונתו להזיק". והא דלא קאמר מיד לא ראי השן שיש הנאה להזיקה, משום דהלשון לא ראי משמע לו שאין בו, ולא שיש בו.

"ה"נ לא שנא". לפי פשוטו הכי קאמר: אי לאו קרא לא הייתי יודע ממה למילף, אי למילף כוונה משלא בכוונה בבהמה או למילף כוונה מבכוונה בעבד. ואתא רב אשי למימר דמעבד ליכא למידן, דטעמא רבה אית ביה.

"בתמין ולבסוף מועדין לא קמיירי". כלומר, משום דבעי למתני הצד השוה שבהן שדרכן להזיק.

"כראי השור שאין בו ארבעה דברים". כלומר, האי "לא הרי השור כהרי המבעה", ודאי לענין נזקי ממון קאמר, דהיינו שור שהזיק דלענין מיתת אדם פשיטא דלא הוי ילפינן שור מאדם או אדם משור, דהא אין עונשין מן הדין. וכן לענין נזקי אדם ליכא למימר דנילף זה מזה במה מצינו, דהא חיובא דזה לא הוי כחיובא דזה. וכיון שכן, ליכא למילף זה מזה גם לענין נזקי ממון, דאי כתב שור הוה אמינא דוקא שור חייב בו הכתוב בנזקי בהמה שכן חייב בו הכתוב נמי כופר, מה שאין כן באדם. ועי"ל דהכי קאמר: כיון שהחמירה תורה בשור מבאדם ובאדם מבשור, הרי שיש סברא להחמיר בזה וסברא להחמיר בזה, וכיון שכן, חד מאידך לא הוי ילפינן, וזה עיקר.

רש"י ד"ה ולא ראי השן. "שאין הנאה להזיקה חייב". לפי זה, כשתירץ בגמרא איצטריך, הוי מצי לאקשויי, הא תינח כוונתו להזיק, דיש הנאה להזיקה מאי איכא למימר? אלא דעדיפא מינה קמקשה. אבל יש לפרש דהקושיא "ולאו ק"ו הוא", קאי דוקא על כוונתו להזיק ולא על יש הנאה להזיקו. דיש הנאה להיזק אפש' לאמר דהוי קולא משום דכל דבר שנהנים מזה בשעת הביעור לא נקרא הביעור היזק, ובכן יש הנאה להזיקו אינו בכלל מזיק והוי אימא דלפטר.

תוס' ד"ה לאו. "איכא טעמא רבה". נראה בעיני דפירוש התוספות כך הוא: המקשה סבר דבאין כוונתן להזיק הן חייבין מדינא, אלא שפטורין מטעם שמא כיוונו להזיק, שאז פטורין מדינא, מטעם שמא יקניטנו. ובכן אי אפשר ללמד בק"ו כוונה להזיק מאין כוונה להזיק דאיכא למיפרך - מה לכוונה שיש בה קולא באיזה דבר (יהיה מאיזה טעם שיהי), ובכן אפשר להיות בה קולא בעוד דבר. ורב אשי מתרץ: דמטעם שמא יקניטנו וכו' הקילו רבנן בעבד ובאמה בין בכוונה ובין שלא בכוונה (בכוונה מטעם שמא יקניטנו ושלא בכוונה מטעם שאי אפשר ליה להיות חמור מבכוונה) ובכן ליכא למיפרך - מה לבכוונה שיש בה קולא באיזה דבר.

ד"ה כשהזיק. "אלא מאידך כשהזיק מרבה לה", עיין בגמרא יד: וברש"י שם בד"ה כשהזיק חב המזיק לאתויי קרן.

ד"ה למחשביה. "וא"ת אמאי לא חשיב אש ובור גבי מועדים". כלומר, לרב דחשיב בסיפא אפילו מועדין שאין בהם שום חידוש. ומשני דבאין ב"ח אין חילוק בין פעם ראשונה לשניה וממילא בזה שהוא חושבם למזיקים, חושבם גם כן למועדים.

ד"ה כראי. "ותירץ דשוגג נמי פטור". ואפילו למאן דפוטר לקמן אף שור מכופר באין מתכוין היינו דוקא אין מתכוין, דלא דמי לשוגג שכיון לעשות את המעשה אלא שלא ידע שעושה בזה המעשה מה שאסור לעשות.

בא"ד "פטור מדתנא דבי חזקיה". לפירוש ריב"א קשה קצת, כיון דמה שפטרינן ליה מטעם קים ליה בדרבה מינה אין נחשב קולא א"כ מה שפטרינן אותו בשוגג מתנא דבי חזקיה נמי לא נחשב קולא, דהא אף הוא פוטר אותו מטעם קים ליה בדרבה מיניה, והיינו משום דבמזיד קים ליה בדרבה מיניה ומקשינן ליה שוגג וצ"ע.

בא"ד "דאין מזיד לשור". כלומר, דאומר מותר אינו נקרא מזיד. ועיין בריש פרק ב' דמכות (ז:ט.).

בא"ד "דדוקא דין אסון אתא חזקיה". כלומר, שדנים אותו משום האסון, והיינו כשיש אסון בחברו, למי שהתכוין להכות, אבל באשה, כיון שלא נתכוין לה (דהא כי ינצו אנשים כתיב) אין דנין אותו במיתה אף אם הרג אותה.

ד"ה כיון. "דהם גרמו לו". כלומר, ובאופן בזה דהיינו שהשכיב אצל הכלים אורחא להזיק.

ד"ה ולטעמיך. "פי' אפילו תימא מבעה זה השן". כלומר, דלפי פשוטו הכי פירושו: ולטעמיך, דאמרת אדם שמירת גופו עליו הוא א"כ היאך תפרש הברייתא? אבל אם כן היה מוכח דלפי המסקנא אינם מפרשים אדם שמירת גופו עליו, וזה אינו, לפיכך, קמפרש, "ולטעמיך", אפילו תימא מבעה זה השן, גם אז תקשי, וכמו שתתרץ למ"ד מבעה זה השן כך אפשר לתרץ למ"ד מבעה זה אדם.